קבוצת הוואטסאפ של המחזור שלי בתיכונית געשה אתמול סביב דיון על בינה מלאכותית. זה היה די מפתיע, האמת. זו קבוצה די שקטה רוב הזמן, אבל אתמול היא געשה. נחמן העלה סקר על האם אנחנו מתלהבים או מפחדים מבינה מלאכותית, והדיון התנהל לו בין בשר מתורבת, מכתבים של הרב קוק על לשד האומה הישראלית ומחשבות על איפה היינו בגיל 17 (עושים טסט לרישיון נהיגה, כמובן).
זה שימח אותי ממש. לא כי אני לא חושב שהבינה המלאכותית לא הולכת לשנות את העולם – אני מניח שכמו כל התפתחות טכנולוגית, היא הולכת לשנות דברים מסוימים, לייתר עבודות מסוימות (כותבי SEO?), ולהוסיף עבודות חדשות. זה שימח אותי כי זה חידד לי עד כמה בינה מלאכותית היא לא כמו בני אדם, ולמעשה, לעולם לא תהיה. לכל היותר היא יכולה לחקות היטב תקשורת בין בני אדם, וגם כאן, בצורה מאוד מסוימת.
תקראו רגע שוב את פסקת הפתיחה שלי. מה יש בה? בני אדם גועשים, נחרדים, מודאגים, מתלהבים, מפחדים, מאמינים, נזכרים.
היו שם כמובן גם דעות בנושא, אבל הדעות היו הדבר ההוא שבא אחרי הרגשות. אנחנו נוטים להתייחס ברצינות לדעות, כאילו הדעות הן אנחנו. אנחנו נוטים גם להתייחס להיגיון ברצינות, ליכולת תקשורת שמבוססת על עקרונות שיח דומים ובסיס דיון משותף. אבל לפני שאנחנו חושבים על דברים, ואפילו לפני ההיגיון והתקשורת, אנחנו יצורים ביולוגיים.
יצורים שמותאמים לחיים בצורה מסויימת, במזג אוויר מסוים. שצריכים ולשתות לאכול ולעשות צרכים ולהתרבות (כמו שליבוביץ' אמר פעם, כמדומני), שמושפעים מהורמונים, שזקוקים למערכות יחסים, שאוהבים ומפחדים. יצורים שמרגישים דברים ומושפעים מהכימיה ומהביולוגיה הרבה הרבה לפני שהם חושבים, מתווכחים או מנסים לנצח את המחשב במשחק שח.
זה אפילו מורכב יותר מזה. לכולנו יש רגשות, כמובן, אבל אף אחד מאיתנו לא מרגיש את מה שהשני מרגיש. שנינו 'מפחדים', אבל הפחד שלי שונה מהפחד שלך, והפחד שלך שונה מהפחד שפחדת לפני חצי שנה. אנחנו מתפתחים גם במובן הזה, והרגשות שלנו הם לא תוצאה קבועה שאנחנו מגיבים באמצעותה לאירועים, אלא מעין מרק שמבעבע כל הזמן, שדברים מתווספים אליו כל הזמן, שלפעמים הוא לובש צבע אחד ואנחנו אומרים 'עכשיו אני מאוד כועס' אבל גם בתוך הכעס הזה מעורבבים עוד המון דברים, ייחודיים רק לנו.
איך אמרה שימבורסקה בנאום הנובל שלה? "´אין כל חדש תחת השמש´ – כך כתבת, קהלת, אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש".
בינה מלאכותית עובדת הפוך. היא עובדת על המון המון מידע, המון דאטה, היא עובדת על הכללות, על מציאת קווים זהים. היא מטשטשת את הייחודיות, את הניואנסים. במובן מסוים, כשאנחנו מבקשים מבינה מלאכותית לספר לנו סיפור או לייצר לנו, אנחנו מקבלים את השבלונה – תבנית של סיפורים או תבנית של ציורים, תבנית של טקסט. כמו סרט גרוע בנטפליקס, שיוצר על בסיס פס ייצור. אפשר להעביר איתו ערב. אי אפשר לזכור אותו דקה אחר כך.
אפשר כמובן להשתמש בזה, ואני עצמי מוצא בהם המון שימושים, אבל אני חושב, ומקווה, ומאמין, ומרגיש שזה לא יחליף את התקשורת בין בני אדם, ולא את הצורך באדם שיהיה מאחורי התקשורת הזו. זה כן יכול לעזור או לשפר, כמובן, ואפילו לעזור ליצור או לחשוב יצירתית, אבל לא להחליף את הדבר שאנחנו בעצם מחפשים באמנות, ולמעשה את מה שאנחנו מחפשים בכל תקשורת עם בני אדם אחרים – את העובדה שזו באמת תקשורת, שמשקפת את הניואנסים, את האמפתיה ואת הרגשות שמאחור.
בקיצור, היא בחיים לא תצליח לחקות כמו שצריך את קבוצת הוואטסאפ 'מחזור כזה עוד לא קם'.
