"מי שתומך בחקיקה של הממשלה צריך לדעת – יש לה מחיר. היא תפגע לכולנו בפרנסה, היא תעלה את יוקר המחיה, היא תהפוך את ישראל לכלכלה תחרותית פחות ויעילה פחות", כך התריע השבוע יו"ר האופוזיציה יאיר לפיד, שהוסיף כי הוא נסמך על דבריהם של 270 כלכלנים ושני נגידים לשעבר. ערוצי החדשות שידרו את האזהרות הללו שוב ושוב, ואז גם מצאו להן אסמכתאות: ירידה בבורסה והיחלשות של השקל שהתרחשו השבוע. אחרי שההפחדות מפני קץ הדמוקרטיה לא הרתיעו די הצורך, הגיע תורן של ההפחדות הכלכליות. הדמוקרטיה הגיעה כאן לקיצה כל כך הרבה פעמים, עד שרוב הציבור הישראלי כבר פיתח אדישות לבשורה. אבל כשמאיימים על הכיס של כל אחד מאיתנו, זה כבר מתחיל להפחיד.
בשבוע שעבר כתבנו כאן שמדובר בנבואה שעלולה להגשים את עצמה; השבוע זה קרה. הבורסה בתל־אביב גמגמה והציגה ירידות שערים, השקל נחלש מול הדולר, ובמהדורות החדשות הרימו קול זעקה והתריעו מפני קריסתה הקרובה של כלכלת ישראל. הנה הראיה, הם טענו: כספים מתחילים לצאת מישראל, המשקיעים הזרים בורחים, המשק מראה סימני פגיעה.
ובכן, בדקנו: שר המשפטים יריב לוין הכריז על הרפורמה ב־4 בינואר. גם אחרי ההכרזה, הבורסה המשיכה לעלות והשקל המשיך להתחזק. הבורסה ירדה שלושה שבועות לאחר מכן, ב־26 בינואר, יום אחרי פרסומו של "מכתב הכלכלנים". כלומר, אין קשר בין הרפורמה המשפטית שהציגה הממשלה, לירידות שראינו השבוע בבורסה. אם כבר, יש להן קשר מובהק לאזהרות מפני הרפורמה שגרמו לחששות בשווקים, אם כי גם החששות הללו היו זמניים. יום אחרי הירידות שבה הבורסה והציגה עליות, וגם השקל חזר להתחזק. אלא שעל זה פחות שמענו בחדשות.
מי שנאבקים ברפורמה לא באמת מדברים על הסדר משפטי אלא על סולם ערכים אחר, ובעיקר על תחושה שהממשלה הזו לא מייצגת אותם
בחלוף הימים מסתבר שמדובר פחות באזהרות ויותר באיומים. בעליה של חברת הייטק ישב השבוע מול מצלמות חדשות 12 והודיע שבכוונתו לרדת מהארץ ולהוציא ממנה את כספי החברה, אם החקיקה תעבור. יו"ר האופוזיציה אמר שמשקיעים יוציאו את הכסף וייקחו אותו לסינגפור, שאיננה מפורסמת כמאור דמוקרטי ליברלי במיוחד. לעומת זאת, כאשר מנכ"ל הבורסה בתל־אביב איתי בן־זאב נשאל השבוע על הנושא ברדיו ynet, הוא הבהיר כי מהנתונים שלהם עולה שהפעילות של המשקיעים הזרים לא הולכת לשום מקום; הסטת הכספים מישראל החוצה הגיעה דווקא מהמוסדות המקומיים.
אי אפשר שלא להסיק שזו לא הכלכלה, טמבל, זו הפוליטיקה. חלקים גדולים בציבור הישראלי נואשו מיכולתם להשפיע על המערכת הפוליטית. שנה וחצי של "ממשלת שינוי" העניקה להם תקווה אחרי עשור של שלטון ימין. אבל ממשלת בנט־לפיד התבררה כמעשה טלאים חד־פעמי של מי שהיו פעם ימין קיצוני וחברו למרצ ולאחים המוסלמים, כולל כל המרכז שבאמצע, עד שגם היא קרסה בקול גדול והבהירה שלחיבור הזה אין תוחלת. אחריה הושב שלטון הימין, הפעם ממשלת ימין "על מלא", מחציתה דתית וחרדית, שגם מעיזה לקדם מדיניות ימנית.
מי שהתייאשו מהמערכת הפוליטית, תולים את יהבם בבית המשפט. מבחינתם הדמוגרפיה עובדת נגדם, ומעתה צפויות לנו רק ממשלות ימין דתיות, אנטי־ליברליות, הומופוביות, שוביניסטיות ושלל תארים מעין אלה. זו הסיבה האמיתית לקול הזעקה שנשמע עכשיו סביב הרפורמה המשפטית, כולל האיומים הכלכליים; לתביעה לשמר את בית המשפט במתכונתו הנוכחית, ולהתנגדות אפילו לרעיון הבסיסי של גיוון בית המשפט, המקובל בכל העולם. לכם יש את הכנסת והממשלה, הם אומרים, תשאירו לנו את בג"ץ.
כשהם מדברים נגד הרפורמה הם לא באמת מדברים על הסדר משפטי כלשהו אלא על סולם ערכים אחר, על דתיים מול חילונים, על הסטת תקציבים לאברכים. הם מדברים על כפייה דתית ועל אבי מעוז ועל היעדר לימודי הליבה בציבור החרדי. הם מדברים על תחושה שהממשלה הזאת לא מייצגת אותם, תחושה שגורמים רבים בתקשורת, בכנסת ובמגזר השלישי מעוניינים לחזק.
על כך יש לומר שני דברים עיקריים. ראשית, זוהי בחירה פוליטית לכל דבר. הדמוגרפיה עדיין מציבה את הציבור החרדי כמיעוט, והזירה הפוליטית עדיין יכולה להרכיב קואליציה חילונית למהדרין. אלא שמפלגות המרכז בוחרות שלא לעשות זאת מסיבות פוליטיות גרידא, של מאבק בכורה והתנגדות פרסונלית לבנימין נתניהו. מפלגות המרכז מונעות במו ידיהן אפשרות של קואליציית ימין־מרכז חילונית ליברלית, שגם בליכוד יש מי שיעדיף. הן מגדילות לעשות ופועלות להלהטת יצרים נגד הממשלה היחידה שניתן להרכיב כרגע, בצעדים והתבטאויות שעל הרבה פחות מהם האשימו את האופוזיציה היוצאת ב"מכונת רעל" ו"שריפת אסמים".
שנית, התחושה הזו, שהולכת ופושטת בחלקים גדולים בציבור, ודווקא בחלקים היצרניים יותר, היא בעיה גם לימין. כלכלה זקוקה לאמון, יציבות וּודאות. ראש הממשלה נתניהו ושר האוצר סמוטריץ' ניסו להבהיר השבוע שהרפורמה המשפטית רק תגדיל את היציבות. היא תוריד עומס מבתי המשפט, תמנה שופטים שמרנים שיחזירו את הוודאות בפרשנות המשפטית של חוזים כתובים, ותגביר את היציבות מצד הממשלה משום שבית המשפט יתערב פחות בהחלטות שבסמכותה. כל זה אולי נכון, אבל בגדר מעט מדי ומאוחר מדי.
הרפורמה, כפי שהיא מקודמת כרגע, ולנוכח תגובת הנגד החזקה, איננה מגבירה אמון בשווקים. אם יש חלקים גדולים בעם שמרגישים שהממשלה איננה מייצגת אותם ופועלת בניגוד לאינטרסים שלהם, וחשוב מכך – שאין להם סיכוי שהיא תייצג אותם גם בעתיד – זאת בעיה של כולנו. אפשר לזלזל וללעוג לאיומים של הייטקיסטים, אבל כדאי יותר להקשיב לחששות שלהם ולנסות לענות עליהם. דמוקרטיה היא לא רק השבת האיזון בין הרשויות, אלא גם אמון בלגיטימציה של הממשלה וביכולת של כולנו להשפיע עליה, גם כשאנחנו באופוזיציה. כדאי לגדוע בהקדם את ניצני ההפחדות בכיוון הזה, ולכונן מחדש את אמונם של כל האזרחים בממשלה הנבחרת. זוהי משימה גם לאופוזיציה וגם לקואליציה.
