השבוע שוב סיפר לי חבר את הסיפור המוכר: הוא היה מועמד למשרה כלשהי בשירות המדינה – ג'וב שבהחלט התאים לכישוריו – עבר בהצלחה ריאיון ומבחן, וחש שיש לו סיכויים מצוינים לקבל את התפקיד. אבל אז הגיעה נציבות שירות המדינה והעירה שהוא עוד לא סיים את התואר הראשון שלו, והוא נופה מהמשרה. זהו פזמון חוזר. כל אחד מאיתנו שמע סיפור דומה או מכיר מגוף ראשון את אינפלציית הדרישה לתארים במשק הישראלי, ואת המורים שמצאו מכללה שמסכימה להוציא להם תואר שני במינימום שעות רק כי הוא שווה עוד כמה שקלים בתלוש. יש גם מי שזוכרים את המקרה של העיתונאי ינון מגל, שבגלל עבודת סמינריון חסרה במחשבת ישראל הפסיד לפני עשור את המינוי למפקד גל"צ. היו ימים.
אולי זה לא כל כך מפתיע שדור שגדל אצל אימהות יהודיות פיתח אובססיה חריפה כל כך לתארים אקדמיים, אבל רבים לא מודעים לכך שהמצב הזה גורם נזק. השכלת היתר היא נטל, לא נכס, של הציבור הישראלי. זה לא תמיד היה כך. הכול התחיל בשנת הלימודים תשנ"א. 1,558 מועמדים ניסו להתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה, אבל רק 410 התקבלו, ובתוכם בלט ייצוג־חסר למזרחים וערבים. פרסום הנתונים חולל סערה ציבורית.
בתגובה החליט יו"ר המועצה להשכלה גבוהה פרופ' אמנון רובינשטיין, שבהמשך כיהן כשר החינוך, להרחיב ולפתח את המכללות האקדמיות ברחבי הארץ ולהגדיל את הנגישות להשכלה גבוהה. התוצאה: מספר תלמידי המשפטים זינק פי חמישה בתוך עשור, וכיום הוא חוצה את רף ה־80 אלף. ישראל היא שיאנית העולם במספר עורכי הדין לנפש, והתוצאות ניכרות גם בעומס על בתי המשפט. בשנים האחרונות ניסתה לשכת עורכי הדין להיאבק במגמה הזו ולהקשות את מבחן ההסמכה עד כדי אבסורד. מי משלם את המחיר? הסטודנטים שהשקיעו ארבע שנים מפרכות ויקרות ולא יוכלו לעבוד במקצוע.
גם בשאר התחומים התחוללה מהפכה: לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיטיקה, מאז שנות השמונים זינק מספר בוגרי האקדמיה ב־350 אחוזים, כשעיקר הגידול מגיע מהמכללות.
ישראל היא הרביעית בעולם בדירוג המדינות המשכילות: אחד מכל שני מבוגרים כאן הוא בעל תואר ראשון לפחות. מהפכה של ממש, ובעקבותיה עלתה גם הדרישה של המעסיקים להשכלה. אין כמעט משרה טובה בשירות המדינה שלא התווספה לה דרישה לתואר ראשון כלשהו, עם או בלי קשר לתפקיד. גם בשוק הפרטי ממהרים לבחון את התעודה האקדמית, והמוני משרות שבעבר מולאו על ידי טכנאים או הנדסאים, הפכו פתאום לעבודה למהנדסים בלבד. במקביל פרחה תעשיית הקרצת התארים המודרניים: תואר ב"אמנויות מסורתיות" (קדרות, גילוף, צביעת צמר וכו'), תואר ב"מזרח אסיה", "תיירות ומלונאות", "לימודי קהילה" ועוד רשימה ארוכה של מקצועות שבגרמניה ניתן לרכוש בלימודי תעודה קצרים, ואצלנו הפכו לחוגים אקדמיים ארוכים ויקרים לסטודנטים, או לחלופין נועדו לפתות צעירים ללמוד תואר שאין בצידו מקצוע ושמייצר הכנסה למכללה או לאוניברסיטה אבל לא לבוגריה.
מאותתים למעסיקים
הבעיה היא שלמרות מהפכת ההשכלה הגבוהה, הישגי העובד הישראלי אינם מרשימים במיוחד. בסקר מיומנויות כוח האדם של ה־OECD, הציגו הישראלים ביצועים נמוכים בבחינות המילוליות והמתמטיות, כאשר רק צ'ילה וטורקיה נמוכות מאיתנו. למרבה הצער, גם כשבוחנים רק אקדמאים מצבנו לא מזהיר, ומשתפר רק למקום השביעי מהסוף.
נתונים אלה באים לידי ביטוי בפריון העבודה הנמוך של הישראלים, שלא מצליח להתרומם כבר עשורים. ההסבר הקבוע הוא שיש פה בעיה עם ההון האנושי. פרופ' רובינשטיין ושותפיו קיוו שהנגשת ההשכלה הגבוהה למגוון רחב של צעירים ישראלים תשפר את ביצועיהם בעתיד ואת הערך שהם מייצרים. בפועל, נוצר פה התקף בולימי של השכלה שלא מצליחה להיתרגם לערכים תזונתיים בריאים.
כולנו מכירים את פירותיה של המהפכה הזאת. אנשים שלמדו דבר אחד, אבל עובדים במקצוע אחר לחלוטין. או כאלה שיודעים להעיד שאין שום קשר בין התפקיד שהם מבצעים ובין מה שלמדו באקדמיה. במדינה מודרנית הגיוני שתהיה שכבה מסוימת של עובדים כאלה. יש כמובן גם ערך מחקרי־עיוני בלימודים אקדמיים, ולא חייב להיות להם קשר חד־חד־ערכי עם המקצועות במשק. העניין הוא שבישראל התופעה הזאת תפחה לממדי ענק. כשליש מהעובדים כאן הם בעלי "השכלה עודפת", לעומת 22% בממוצע ה־OECD. לפי חטיבת המחקר של בנק ישראל, עובדים בעלי השכלה עודפת מרוויחים כ־27% פחות מעובדים אחרים בעלי אותה רמת השכלה, פער גבוה פי שניים מהמקובל במדינות מפותחות. באופן כללי, 40% מהעובדים בישראל מחזיקים בהשכלה שאינה מותאמת לעבודתם. איך מודדים את זה? יש כמה שיטות. במקרה שלנו בדקו את שנות הלימוד של עובד ממוצע באותו משלח יד. מי שלמד שנים רבות יותר מהממוצע, מוגדר כבעל "השכלה עודפת".
מאיפה מגיעים אותם "משכילים בעודף"? "בעלי הסיכויים הגבוהים ביותר הם בוגרי המכללות הציבוריות", כותבים חוקרי בנק ישראל, "אחריהם בוגרי האוניברסיטאות, והסיכויים הנמוכים ביותר לכך הם של בוגרי המכללות הפרטיות". וישנה כמובן גם שאלת תחום הלימודים. מחקר של חיים בלייך ממרכז טאוב מצא כי כמעט רבע מבוגרי מדעי החברה והרוח הם בעלי השכלה עודפת. כך גם חמישית מבוגרי מדעים פיזיקליים, אמנות ומדעי הניהול והעסקים.
במחקר אחר, של ד"ר אורי כץ מפורום קהלת שפורסם ב־2017, נמצא שישראל מצויה באחד המקומות הנמוכים בעולם המפותח בשיעורם של בעלי השכלה מקצועית אחרי התיכון – רק 8% מהאזרחים, לעומת 40־50 אחוזים כשמדברים על מדינות כמו דנמרק או שווייץ. המשמעות של כל זה, לפי כץ, היא ש"כרגע מדינת ישראל מתעללת לחינם בחלק ניכר מצעיריה. אלו צעירים שבגרמניה, אוסטריה או שוויץ היו בוחרים לגשת למערכת ההשכלה המקצועית העל־תיכונית הזולה והיעילה, לומדים מקצוע מבוקש תוך שנה או שנתיים ומוצאים עבודה טובה בשכר גבוה. אך כאן בארץ הם מנותבים לתארים יקרים וארוכים, סובלים לאורך כל הדרך, מבזבזים זמן וכסף, ולאחר מכן רבים מהם מוצאים עבודה שלא תואמת את השכלתם – כל זאת בזמן שהמשק משווע לטכנאים והנדסאים".
המסמך של ד"ר כץ מנסה גם לשים אצבע על הכשל שגרם לפרדס ההשכלה הזה שלא לתת פירות. בממוצע, אדם משכיל מרוויח יותר מלא־משכיל. זוהי עובדה, השאלה היא מדוע. ההנחה של שר החינוך רובינשטיין ושותפיו בשנות ה־90 הייתה שהשכר עולה בזכות התוכן הנלמד, ולכן אם ננגיש אותו לאוכלוסיות נוספות נצליח לשפר את מצבן ולהקטין את אי השוויון. אבל יש תיאוריה כלכלית אחרת. זוכה פרס נובל לכלכלה מייקל ספנס, נחשב ל"אבי תיאוריית האיתות בשוק העבודה". הטענה שלו היא שהקשר בין התוכן הנלמד לאיכות העובד הוא נמוך למדי. לשיטתו, תואר אקדמי הוא בעיקר דרך לאותת למעסיקים פוטנציאליים שאנחנו רציניים, חכמים ומוכנים לסבול כדי להצליח. אבל זה רק איתות. אין הכרח שהקורסים הקשים שלמדנו באוניברסיטה רלוונטיים לעבודה שאנחנו מבצעים, אבל אנחנו מנופפים בהם מול המעסיקים כדי לשכנע אותם בנוגע לאיכות שקיימת בנו מלכתחילה.
אם ספנס צודק, ברור מדוע פתיחת השורות לא הובילה לצמצום פערים בהכנסה ובהון האנושי. היא בסך הכול העלתה את הצורך באיתות חזק יותר. כיום, תואר ראשון כבר בקושי נחשב אצל חלק נרחב מהמעסיקים, והם מצפים במינימום לתואר שני כדי לראות "דמי רצינות". מעבר לכך, הפצצת השטיח של ההשכלה הגבוהה בעשורים האחרונים מתעלמת מדקויות: השאלה היא מה לומדים והיכן. בוודאי שלימוד תחומים מסוימים משפר את היכולות לקראת מקצוע עתידי, אבל המהלך שנעשה בישראל לא מבחין בינם ובין מקצועות חסרי כל משמעות לעתיד התעסוקתי. למעשה, בהיעדר איסוף נתונים רלוונטי, קשה לדעת אילו תארים נכון לעודד בהקשרים הללו.
מאכילים את המפלצת
בטיוטת חוק ההסדרים שפורסמה לפני כמה ימים, מופיעות שתי תוכניות סותרות. האחת מתכוונת "לחזק את ההשכלה הטכנולוגית בישראל", כלומר – לימודים לא אקדמיים שאינם דורשים תעודת בגרות, ויכולים להתאים במיוחד לאוכלוסיות שהכרחי לשלב בשוק העבודה, כמו גברים חרדים ונשים ערביות. בדברי ההסבר אף מצוטט מחקר של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר, ולפיו עובד חסר תעודת בגרות שלומד הנדסאות ישפר את שכרו ב־27%. פנטסטי. אלא שבוגרי המכללות הטכנולוגיות תקועים כבר כמה שנים על שיעור מחפיר של 2% בלבד מציבור העובדים. האופן שבו המדינה מתקצבת את המכללות, אינו יוצר שום תמריץ כספי להגדיל את מספר תלמידיהן או לפתוח שלוחות ייעודיות במגזרים מסוימים. שלוחות כאלה במגזר החרדי למשל עשויות למלא תפקיד חשוב, על רקע שיעור הנשירה הגבוה של גברים חרדים מהאקדמיה – כ־50%. לכן, לפי חוק ההסדרים, צריך לחזק את האפיק הזה. זהו בהחלט צעד בכיוון הנכון של גמילה מאובססיית ההשכלה.
לעומתו, בהמשך החוק מופיעה תוכנית ל"עידוד לימודי השכלה גבוהה בקרב חיילים משוחררים". מתברר כי חוץ מתוכנית "ממדים ללימודים", קיימות שתי קרנות ממשלתיות: "הקרן לקליטת החייל המשוחרר", שמעניקה מלגות לימודים לשנת הלימודים הראשונה למי שלומד בפריפריה, ו"קרן הסיוע" של הוועדה לתכנון ותקצוב של המל"ג, שמעניקה מלגות לפי קריטריונים סוציו־אקונומיים. החוק מציע לסדר את הביורוקרטיה, להאחיד את הקריטריונים ולמנוע כפל מלגות, אבל גם להגדיל את התקציב בעשרות מיליונים.
כולנו זוכרים את העימותים בכנסת הקודמת סביב חוק "ממדים ללימודים", אבל כל הוויכוח היה (אם ניתמם לרגע ונשכח את היריבות הפוליטית) על שיעור המימון: אלה רצו 75%, אלה הבטיחו 100%. אבל אף אחד לא עצר לרגע ואמר: רבותיי, רוצים לעזור לחיילים משוחררים? מצוין. תנו להם כסף, תגדילו את מענק השחרור, את שכר החיילים החודשי או אפילו את המינימום שמשולם לצעירים שיוצאים למילואים. אבל מי אמר שהדרך היחידה להיטיב עם צעירים היא להמשיך להאכיל באמצעותם את מפלצת ההשכלה הגבוהה?
שום שמום
שום היגיון לא היה בבחירת המילים של שר החקלאות הנכנס אבי דיכטר השבוע. בראיון רדיו ביום רביעי הוא טען נגד הורדת מכסים כשיטה להפחתת מחירים של פירות וירקות: "הורידו מכסים על שום. מה קרה? מחיר השום עלה והאיכות ירדה. השום הישראלי נעלם. זו מדיניות שהיא תקלה והיא תתוחקר".
מה האמת? שום שמום. מחירי השום דווקא ירדו מאז הוסר המכס. הייבוא, בעיקר מסין, אפשר לישראלים לרכוש שום ב־27% פחות. דיכטר נפל במקרה על שן שום רקובה. מדובר באחד הירקות היחידים שאינו מוגן ב"תקנות הגנת הצומח", ולכן המכס הגבוה היה חסם הייבוא היחיד שלו. הצו של פורר וליברמן הספיק להוזיל את יוקר המחיה גם בלי השלמת הרפורמה בחקלאות.
רק לאחר הריאיון עלה בטעות סטטוס ציבורי בחשבון הווטסאפ של השר, ובו צילום מסך שמדגים את ירידת מחירי השום, עם שאלה (לאחת מנשות המקצוע): "עידית, מה זה אומר לגבי השפעת ההורדה של המכס לאפס?". שומה עלינו להבין ששום יכולת טכנולוגית אין לשר? מילא, זה שום דבר. מה שמדאיג הוא שבדיקת העובדות הגיעה רק אחרי ההכרזות הלוחמניות בריאיון. אם הכיוון של דיכטר הוא להיות שר החקלאים ולא שר החקלאות, כדאי שיתבטא בשום שכל. אחרת העובדות יעשו ממנו שום כתוש.
