בסוף נשארה חקוקה בתודעה הצעירה הערבייה ממזרח ירושלים. בסוף נותרו קולות הצפירה החגיגיים של חבריה הצוהלים. אחרי הבהלה והדאגה, אחרי הפנים והשמות והסיפורים והעיניים שפוצעות את הלב עם כל פיגוע מחדש; אחרי הכול, נשאר סרטון ויראלי של צהלת הרחוב הערבי־ישראלי, שעה שהשמועות על חמישה הרוגים בפיגוע נתנו את האות לחגיגות. מספר ההרוגים עוד גדל בשניים, כוחות ההצלה עוד נלחמו על חיי הפצועים ואנשי זק"א עוד ניגבו את הדם מזירת הפשע בנווה־יעקב, אבל באותה שעה ממש, אושיית רשת בחיג'אב הנציחה באינסטגרם את חגיגת הרצח ואת חלוקת הסוכריות והשוקולדים ברחובות מזרח ירושלים.
זר לו נקלע לזירה האינטרנטית, יכול היה להאמין שמדובר במשחק כדורגל בין יריבים קשים – אלה בוכים ואלה חוגגים, כמקובל בסופו של כל מחזור. אלא שבמקרה הזה, גם חיית הרשתות החברתיות שנהנית מ־120 אלף עוקבים יודעת שזהו ניצחון טכני של קבוצה אחת שמבקיעה לשער ריק, שעה שהאחרת לא עלתה למגרש. בניגוד למה שהם אוהבים לספר לעולם ולעצמם, לאומני פלסטין לא משתתפים במשחק שוויוני ולא משיבים אש לדמון הנורא. הם פותחים במלחמה נגד חפים מפשע. ישראל לא נדרשת ליותר מנשיפת אש דרקונית קטנה אחת כדי למחוק את העימות בדרכי מלחמה, אבל היא בחרה אחרת, וממילא כל יתרון טרוריסטי של הפלסטינים הוא לא יותר מעקיצת יתוש על גוף בריא וחזק שלא מפחד מדרך ארוכה. עקיצה כואבת, שוברת לב, אבל כזו שלא מאיימת על קיומו.
מול הבחירה הישראלית ההרואית להימנע מפעולת נקמה צבאית עומדת חברה נטולת מוסר שחוגגת את עקרונות היסוד שלה: לבוסס בשלולית דם, לבצע טבח לשם טבח, ולזרוע מכאוב לשם הכאבה. והרשת? הרשת מלייקת, מפרגנת ולא חוסמת אותה. הקִדמה הדיגיטלית בשירות הברבריות, יפי הנפש הבינלאומיים בתמיכה לבבית לכוחות ההשחתה. מעודדים, כמעט דוחפים את היתוש הרצחני הזה לעקוץ קצת יותר בפעם הבאה. וכן, זה כואב. וזה גורם לאדמומיות קשה ומציקה. אבל גם הם יודעים שאנחנו בוגרי טרור ומלריה, אנחנו מייבשי הביצות ובוני המדינה. לחמנו ומנענו, והפרחנו שממה. יכולנו לטפיל ההוא, נוכל גם לטפיל הבא.
ההלם והקרב
מנהג ישראל הוא להאשים את המחנה היריב בריקוד על הדם. אחרי כל פיגוע קשה, שני הצדדים שורטים זה את זה עד זוב, משתקים את השיח ויורים עלבונות, כשהאויב חוגג ורוקד. ככה, כפשוטו. בגלוי, במופגן. בלי מטאפורות, בלי דימויים. רוקד על הדם.
השבוע הזה נפתח בפרץ עימותים פנים־ישראליים לא חשובים, לא מעניינים, לא מעניינה של טראומה גדולה. אלה ביקשו להכריע אם נוכח שני פיגועי הטרור של שבת, ראוי לקיים הפגנה שתוכננה מראש או לא. אחרים התעניינו עמוקות בשאלה מהיכן ילד בן 13 משיג נשק חם, והרבה פחות בשאלה מי מחמם אותו לירות בעוברים ושבים בשלווה של שבת. ברשת חגגו פוליטיקת זהויות ופוזיציה פוליטית. "עכשיו נראה את בן־גביר", שמחו שם לאיד. "עכשיו נראה אותו חכם גדול, איך הוא מטפל בטרור", לעגו מי שלא ייתנו לו לטפל, שעושים הכול כדי לכבול את ידיו הפוליטיות בכבלי מערכת המשפט. כאילו מיגור הטרור הוא בעיה אישית של שר בישראל, ולא של כל אזרחיה. מימין נחרדו מקיום ההפגנה כאילו הייתה מסיבה בערב קבורה, כאילו פיגוע היה מבטל מחאת המונים נגד עקירה או בעד ארץ ישראל השלמה.
ובזמן שאנחנו עסוקים בלשנוא זה את זה, ומשתמשים ברצח ההמוני לטיעון בעד ונגד, שבעה קברים נחפרו. מרחץ הדמים הותיר אחריו הורים שכולים, יתומים ואלמנים, פצועים שחייהם לא ייראו שוב אותו הדבר, ומיליוני אזרחים הלומי קרב, שימשיכו להתקוטט ביניהם ויאפשרו לאויב לנוח ולהתחמש מחדש.
תנו לדגל לעלות
למעלה מ־17 שנים אני נמנעת מלהאזין לשיר "יש לי אהבה והיא תנצח". השיר האהוב כל כך הזה, המילים והלחן הנוגעים של ארקדי דוכין בקולו הענוג של אריק איינשטיין, אופסנו בארכיון שירי הרגש שאסור להתקרב אליהם, שאי אפשר לשאת את כאב שמיעתם. למעשה, כבר בזמן אמת הסטיקרים שלחמו את מלחמת גוש קטיף ויישובי צפון השומרון הרתיעו אותי, ממש כמו הכתום הבוהק שצבע את המחאה בהשראת מפגיני אוקראינה דאז. בימים ההם החל השימוש בצבע כתום לסימון נתיבים זמניים, כאלה שיעברו מן העולם בתום השיפוץ והסלילה מחדש, כשנתיבי הקבע ישתלטו על המרחב באספלט מצוחצח שיהפוך לפקק טרי צפוף ומייגע. ואז בא חנן בן־ארי ושר את הכאב הזה, הכמעט צפוי מראש. האהבה לא ניצחה, גם לא הרוח.
השבוע התנצחו ראש הממשלה וראש האופוזיציה בעניין המחאה נגד רפורמת לוין במערכת המשפט. בנימין נתניהו אמר: "לא נעים להפסיד בבחירות – זה קורה, קרה גם לנו – ואני מציע להתעשת ולהירגע. לא צריך להפוך את המרמור לפגיעה בכלכלת ישראל". יאיר לפיד החרה־צייץ אחריו: "לא כיף להיות נאשם בתיקים פליליים, אבל לא צריך להפוך את המרמור להרס הדמוקרטיה והכלכלה בישראל". צריך להיות ציני במיוחד כדי לצמצם את כל התמיכה ברפורמה המדוברת לאינטרסים של נתניהו. כידוע, רבים מהמצדדים בה רחוקים מלהיות מה שמכונה בלעג "ביביסטים", והארכיון כאן כדי להזכיר תמיכה ישנה של לפיד עצמו בבלימת המהפכה המשפטית של אהרן ברק.
אכן, לא נעים להפסיד בבחירות, אבל הרבה פחות נעים לראות את המנצחים מובילים מדיניות שאתה משוכנע שהיא נוגדת את טובת המדינה שאתה אוהב. אנחנו הרי מכירים את זה היטב, היינו שם. הפגנו בהמונינו. הפסדנו, ובכל זאת ניצחנו. האהבה לא ניצחה את הבולדוזרים, הרוח זרתה חול בעיניים שעדיין צורבות באישוניהם של המגורשים. ובכל זאת לא נגררנו למרי, לא שברנו את הכלים. על דגל ישראל שלנו קשרנו סרט כתום ובלענו רוק. לא נתנו לדגל הזה לשקוע בשער של עיתון, גם לא למדינה.
בין המפגינים מצויים אנשים טובים שחוששים באמת לעתידנו, ונחרדים לא פחות מהימין מעוצמת השנאה. הם לא חלק ממנה, הם רק שותפים לאידיאולוגיה של מחנה שיש בו שטופי שנאה. בהם דווקא יש אהבה. מעצם עמדותיי אני מקווה שהיא לא תנצח את המאבק ברפורמת לוין, אבל שכמו ב־2005 המפגינים היקרים הללו לא יהרגו את האהבה, ולא ישברו את הרוח. שלא יוותרו עלינו ולא על המדינה.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
