זה היה אחד השבועות המעצבנים ביותר בימי הרפורמה המשפטית. אני מוכן להרבה טיעונים שאנשים שולפים מולי כשזה מגיע לפוליטיקה, אבל השבוע לא נשלפו טיעונים אלא ארנקים. אנשים ששולחים אותי לשיעורי אזרחות כי אני "לא מבין בדמוקרטיה" החליטו השבוע שהדרך הכי טובה להסביר לי ול־64 מנדטים את עמדתם לגבי הרפורמה היא לנופף מולנו בשטרות.
זה התחיל במכתב הכלכלנים, כשכמעט 300 מהם הודיעו שאם תמשיך הממשלה בקידום הרפורמה הכלכלה תתרסק לנו על הראש ונחזור להתפרנס מתפוזים. זה המשיך במחאת ההייטק שמנהיג האיש עם שם המשפחה הלא מחשיד בכלל שאול אולמרט, והסתיים (בינתיים) ביזמי חברות חד קרן שמאיימים בראיונות טלוויזיה שאוטוטו הם יורדים מהארץ.
לאזהרות של מומחים לכלכלה מפני פגיעה בכיס שלנו יש אפקט, אבל חשוב תמיד לזכור שכלכלנים, כמו שופטים או מוסכניקים, הם אנשים, וגם להם יש אג'נדה. אני זוכר מכתבים כאלה מכל מיני תקופות – למשל מכתב המועצה לשלום ולביטחון מ־2005: "ההתנתקות מעזה טובה לביטחון", כתבו כ־180 בכירים לשעבר בצה"ל, המוסד והמשטרה. "תוכנית ההתנתקות תורמת לחיזוקה של המדינה וחיונית לביטחון ישראל". את אשקלון, אשדוד, באר־שבע ועוטף עזה היא חיזקה פחות.
אדום וירוק
בראשית השבוע היו שתי קבוצות של כדורגל פוליטי במדינה: הקבוצה האדומה ניסתה להוכיח שהנה הכלכלה קורסת, והעלתה צילומי מסך של ירידות שערים בבורסה. מיד הם הסיקו שמי שמרסק את בנק דיסקונט הוא שמחה רוטמן, ולא חלילה העובדה שהמנכ"ל של הבנק אשכרה הצטלם בהפגנה שהנרטיב השולט בה הוא שהכלכלה הישראלית על סף תהום. יש לציין שחשבון הבנק שלי במצב כזה שאם ארצה לפגוע בבנק מסוים כי המנכ"ל שלו מייצר היסטריה כלכלית דרך השתתפות בהפגנות, אעשה זאת דרך השארת החשבון שלי בבנק בתור עונש.
לצערם של לובשי החולצות האדומות, ביומיים שלאחר מכן שלטו לובשי החולצות הירוקות תומכי הרפורמה, שהתגאו בעליות השערים המלבבות ושאלו בצדק אם זה מוכיח שהרפורמה המשפטית סבבה. הדיון היה שטחי ומטופש עד כדי כך שאפילו אני, בהבנתי הכלכלית הדלה, הצלחתי להשתתף בו.
הקטין לעשות השבוע ראש האופוזיציה יאיר לפיד, כשהעביר סמינר כלכלי קצר בטיקטוק והסביר את הסכנה המשתקפת לכלכלת ישראל מהרפורמה. "יש חדר ישיבות גדול, יושב בו משקיע ענק, שמשקיע מאות מליונים או מליארדים בכל העולם, והוא בוחן השקעה בישראל. הוא קורא לאנליסט שלו, אנליסט זה בנאדם שמנתח את הסיטואציה, ואומר לו תגיד, ישראל בימים אלה, זה מקום שכדאי להשקיע בו? הוא אומר לו: לא. למה לא? יש אי יציבות שלטונית, יש ממשלה כאוטית, יש קיצונים בשלטון, יש בלגן עצום במערכת המשפט, ואם מישהו ידפוק אותנו לא יהיה מי שיגן עלינו. אז מה לעשות? הוא אומר: תשקיע בסינגפור".
מלבד הצטרפותו של לפיד למעודדי החרם הכלכלי על ישראל, נתייחס רגע לטיעונים וננסה לבדוק: לאיזו ממשלה הם מתאימים יותר, לנוכחית או לקודמת? אי יציבות שלטונית – 64 מנדטים יציבים יותר מ־60 שתלויים בג'ידא רינאווי זועבי. ממשלה כאוטית – מה כאוטי יותר משר בריאות שמרגיז את יו"ר הקואליציה בגלל חמץ וגורם למשבר קואליציוני? קיצונים בשלטון – פה זה כבר עניין של טעם, אבל בממשלה הקודמת זה היה עניין של רע"ם. אבי מעוז אולי קיצוני, אבל הממשלה הזאת יכולה גם בלעדיו אם יגזים. בלי מועצת השורא הממשלה הקודמת פחות הסתדרה. הקטע האהוב ביותר עליי היה הסיום: האנליסט מהראש של לפיד אומר למשקיע "תשקיע בסינגפור". כן, סינגפור – מדינה שהיא דמוקרטיה כמו שלפיד ניצח בפריימריז של יש עתיד.
אני הולך!
השיא היה בעיניי בריאיון שהעניק השבוע תום לבנה, המנכ"ל והמייסד של חברת וורביט, שמתמללת טקסטים ושווה בגלל זה 2 מיליארד דולר. "שילמתי פה עשרות מיליוני דולרים, ובחברה מאות מיליונים של מיסים", הוא אמר. "הדרך שלי היא פשוט לרדת מהארץ ולהפסיק להיות תושבים בישראל. כשאנחנו, הקטר של הכלכלה, נדבר ככה ונעשה את הצעדים האלה, אני חושב שיבואו לשולחן וידברו איתנו קצת יותר בגובה העיניים".
אין לי כוונה לזלזל באנשים מוכשרים, ואני בטוח שתום לבנה הוא אדם מוכשר. אני יודע, אתה וההייטק מכניסים הרבה כסף למדינה, אבל זה עדיין לא אומר שבבחירות אנחנו צריכים להראות ארנק במקום תעודת זהות.
אתה עובד קשה ומכניס פה כסף, אבל מה לעשות, בשיטה הדמוקרטית שאתה כל כך מקדש הקול של בעל מוסך, מזכירה, יועץ מס ומוכר פלאפל שווה בדיוק כמו הקול שלך. ואם אתה חושב שהם עובדים פחות קשה ממך ולכן הקול שלהם שווה פחות, כנראה אתה לא באמת דמוקרט גדול.
תום לבנה הזכיר לי את מחאת ברלין המפורסמת, לפני עשור כמעט, כשצעירים איימו לרדת מהארץ ולעבור לברלין המשגשגת במחאה על הקוטג' או המילקי או משהו חלבי אחר. קראתי להם אז "מוכרי הארטיקים של העולם": הם צועקים כל היום "אני הולך! אני הולך!", במקום פשוט ללכת. חלקם באמת הלכו, אבל רובם חזרו עם הצידנית בין הרגליים. הדשא של העולם נראה ירוק יותר, אבל הייטקיסטים הם אנשים חכמים ומבינים שישראל היא הרבה יותר מהתנגדות לרפורמה כזו או אחרת.
במהלך תוכנית הרדיו שלי ושל פתחי זעמתי כהרגלי על איומי הירידה האלה, ואז, כאילו כדי לקבל פרופורציות, קיבלתי פתאום הודעה לוואטספ מהרצל חג'אג', בזו הלשון: "זמרי, הבת שלי שיר נרצחה בארץ ישראל, ויש אשמה די גדולה של ממשלות ישראל. לא חשבתי לרגע לעזוב לארץ אחרת". אנשים עם ארנק גדול, כבודכם במקומו מונח, אבל אל תחשבו לרגע שעושרכם מעניק לכם זכות גדולה יותר משל אנשים שהקריבו לא פחות, ושום גירוש, שכול או רפורמה לא יגרמו להם לעזוב את המקום הזה.
יאללה, זזתי לבדוק מה אומרים בדאו ג'ונס או משהו.
