ספרו השלישי של עמיחי חסון נקרא ״שירים על סף״, משום שלכל אורכו הוא עוסק בעמידה על הסף או משני צידיו. הסיפיות הזו באה לידי ביטוי בתשתית הביוגרפית שהולידה את הספר, ובפואמה – המצוינת – העומדת במרכזו שנקראת ״הרואה״, ומתארת התבגרות ונעורים בחוגים הסוציולוגיים של ישיבות ומוסדות החינוך של הציונות הדתית. את הפואמה הזו אפשר לבחון מנקודות מבט רבות – דתיות, עדתיות, מיניות ועוד – אך אפשר לראות אותה מהיבט נוסף. כינוי הגוף שחוזר על עצמו הכי הרבה בספר, ודאי ביחס לספרים אחרים שנכתבים בעשורים האחרונים, ולכתביו של חסון עצמו, הוא ״אנחנו״. חסון עצמו מתאר את המטמורפוזה הזו כשהוא מתייחס לשיעור בישיבה התיכונית:
כְּשֶׁהֵקַצְתִּי מִתַּרְדֵּמָה/ הָרַב הוֹרָה לְהַצְבִּיעַ/ לִמְנוֹת מַעֲלוֹת הַאֶרֶץ הַטּוֹבָה.// כְּחֹם הַיּוֹם הַכִּתָּה הִשְׁתַּתְּקָה./ יָדִי הוּנְפָה. הִתְחַלְתִּי לְדַבֵּר בְּגוּף/ רִאשׁוֹן רַבִּים".
חסון מתאר את תחושת המחויבות, ההשראה והסחיפה שמעניקה האידאולוגיה של הציונות הדתית היונקת מכתבי הרב קוק, ואת מחיקת הזהות האישית של חניכיה בשם רעיונות גדולים. השייכות הזו – שכוחה רב בעיקר בשנות הנעורים, זמן שיש בו ביקוש לרעיונות ולערכים מוחלטים – נידונה להתפורר שעה שהאדם מתבגר, יוצא מבית המדרש ומבין שהמפגש עם העולם מחייב מבט חדש ומורכב. הפואמה ״הרואה״ מקבלת אם כך משמעות כפולה. לא רק משחק על שמו של הראי״ה קוק, אלא על מבטו של המשורר המתבונן במציאות חייו משני צדדיה. המשחק העדין שיוצר חסון בין האני לאנחנו, בין הפרטי לכללי, והפעפוע ביניהם שאין ממנו מפלט, הוא שיאו השירי של הספר. חסון לא עומד בין הקודש לחול אלא אוחז בשניהם במלוא כוחו.
כמה משירי הספר נוטים לפרוזה פרגמנטרית שבהם ההתרחשות גוברת על השירה, אך אין ספק כי זהו הבשל והמעמיק בספריו של חסון. לא רק הסף מעסיק את חסון אלא גם המתח בין הקודש לחול – הקודש במובן התשוקה לאל וההשראה, והחול בחובותיו המתישים. כך מתערבבים קריאה למילואים, מחנק ימי הקורונה ושירים המוקדשים למשוררים חיים ומתים, עם שיחה בין האב לבנו בשעת ההליכה לגן, שעה שהילד שואל אם אנו מתייוונים והאב משיב ״אנו מאחרים״.
התשוקה לחיבור הזה מגיעה לסיפוקה בשיר המרגש ביותר בספר, ״עלמא״, המתאר את הולדת בתו של המשורר. וכך, בין קודש לחול, אהבה ויראה, אמונה וספק, מודה המשורר על שפתו התרבותית והחיים הנולדים ממנה:
הֵגִיחָה לָעוֹלָם בְּעִצּוּמוֹ שֶׁל יוֹם/ כִּפּוּר. צָלְחָה אֶת הַתְּעָלָה, פָּתְחָה/ שַׁעַר, פָּקְחָה עֵינַיִם, יָנְקָה שָׁדַיִם.// הִבַּטְתִּי בְּבִתִּי:/ בָּבוּאָה בְּתוֹךְ בָּבוּאָה.// בַּקּוֹמוֹת הַגְבֹהוֹת שֶׁל בֵּית הַחוֹלִים/ אִשְׁתִּי וּבִתִּי הִתְוַדְּעוּ זוֹ לָזוֹ. יָרַדְתִּי/ לִנְעִילָה, מְכֻסָּה טַלִּית/ וּמַסֵּכָה. מִמַּעֲמַקֵּי הַתְּפִלָּה קוֹל/ חַזָן עָלָה: בְּעָלְמָא דִּי/ בְרָא כִּרְעוּתֵהּ.// בָּעוֹלָם שֶׁבָּרָא כִּרְצוֹנוֹ/ אֲנִי הוֹלֵךְ, מוֹדֶה.
