באמצע ההבדלה לפני כמעט שש שנים, רזיאל עצר את הברכה והשתנק בבכי. עברו רגעים ארוכים עד שהצליח להמשיך, ועד לסוף ההבדלה ניכר עליו שהוא נלחם בדמעות. הבכי שלו התפרץ בעוצמה מיד כשסיים לשתות מהגביע. ערב לפני כן נרצחו שלושת בני משפחת סלומון בידי מחבל בביתם בנווה־צוף. הפיגוע אירע לעיני שאר בני המשפחה, ובהם חברתי מיכל שהגנה על ילדיה בכוחות־על שאני לא מבינה עד היום מהיכן מגייסים.
בהמשך הערב, לאחר שרזיאל הצליח להירגע מהבכי ולאחר שהדלקתי את הטלפון והבנתי את עוצמת הזוועה, הוא סיפר ששמע על הרצח כבר בליל שבת. עוד פרטים הגיעו לאוזניו למחרת בבית הכנסת מכמה חיילים שסיפרו על שהתרחש. הוא הוסיף שהתאמץ מאוד לשמור על ארשת פנים שבתית, עד שבמוצאי שבת נתן דרור לכאב ולדמעות.
בשבת שעברה אירחנו בביתנו חברים לסעודת ערב שבת. אליסף, אב המשפחה, הוא חבר כיתת הכוננות היישובית. גם הוא, כפי שנהג רזיאל שנים קודם לכן, הצליח לא לטלטל לנו את השבת כשבחר בעוז רב לשמור לעצמו את הבשורה המרה על הפיגוע בנווה־יעקב. רק במוצאי שבת סיפר, ואפשר לעצמו לכאוב.
שמעתי על עוד שלושה מקרים כאלו לפחות: חברים ששמעו על הפיגוע, הזדעזעו עד עמקי נשמתם מהפרטים וממספר הנרצחים והצליחו, במאמץ לא מבוטל, לא להעכיר את השבת לבני משפחתם או לחבריהם שלא ידעו דבר.
בשביל מה?
כשאני מקבלת בשורה קשה, גם אם היא לא דרמטית במיוחד אלא רק אחת שלא קל ולא נעים לשמוע, אוחזת בי תחושת כאב בטן וחוסר יכולת לתפקד ולהמשיך בענייניי כאילו דבר לא קרה. לא פעם יצא שעיניי נמלאו דמעות או פי יבש לחלוטין, עד שהצופה בי מבחוץ לא היה יכול לא להבין שמשהו מתחולל בתוכי.
אחד מהסיפורים על השבת המזעזעת שעברו תושבי שכונת נווה־יעקב היה על גבאי בית הכנסת, שבנו נרצח בליל הפיגוע הנורא והוא מצא כוחות להגיע בבוקר למחרת ולשאת דברי חיזוק למתפללים, לבקש מהם לשמור את הכאב והשבר למוצאי השבת ולזכור ששבת היא מלזעוק.
בנו נרצח בלילה שלפני כן.
הבן שלו. בשר מבשרו.
והוא מגייס את כל תעצומות נפשו כדי לשמור על מה?
והאנשים מהסיפורים הקודמים שהבאתי כאן, מדוע בחרו לשמור לעצמם את הכאב בבשורות הקשות ולא ראו לנכון למצוא פורקן בשיתוף במשקל הכבד של הבשורות האלו עם סביבתם, מה שלבטח היה מקל עליהם?
ובכלל, לשם מה? הרי בסופו של דבר ייוודעו המאורעות הקשים האלו גם לסובבים, ואין בשתיקה הזו לצערנו כדי למנוע מהמציאות להכות לכולנו בפנים.
אני מוצאת לשאלה הזו שתי תשובות מלאות הדר ורוממות רוח, המציגות את הנוהגים כך כאנשים אצילים שהייתי רוצה ללמוד מהם ולדבוק בדרכם.
כמו ריפוד נעים
ראשית, השבת. למי ששומר אותה יש רק כאן ועכשיו. כמעט שאין אפשרות לשומר שבת לדעת מה מתרחש במקומות שהוא יכול להגיע אליהם רק בנסיעה או במדיה וירטואלית. השבת השמורה כל כך בעצם שומרת עלינו במצבים כאלה במעין ריפוד נעים ובלתי חדיר. כמו חיבוק אוהב ממציאות שרצה סביבנו בקצב מסחרר ורועש.
אני מניחה שגם אביו של הנרצח הקדוש וגם רזיאל וכל השאר בחרו לא לתת לבשורות הקשות לחדור למרחב הבטוח של קרוביהם, ולאפשר להם לפחות עוד כמה שעות ללא טלטלות חדשות, כואבות ומדאיגות. הם הרגישו את המציאות המרה המתקיימת במקביל לשקט הרגוע שלהם, חוו את החילול הנורא הזה, ולא רצו לחלל גם לאחרים.
והתובנה השנייה היא הרצון האנושי הפשוט לשמור עד כמה שאפשר על מי שיקר לליבנו.
אין לי ספק שאיש ממי שהתבשר בבשורות המרות האלו ללא חשב לרגע שבמוצאי השבת הן ייעלמו או שבני משפחתם ידלגו מעליהם. סביר גם שהתגובה שהם ציפו שתגיע, של כאב גדול, של כעס וחוסר אונים, הייתה באמת זו שהגיעה לבסוף. אבל לא הם אלו שגרמו לה להגיע.
כשרזיאל שמע על רצח בני משפחת סלומון הוא ידע בוודאות גמורה שמיד כשתצא השבת אקבל את הפרטים כולם. הוא גם ידע שמיד כשהוא ייתן לזה לקרות, הדמעות לא יפסיקו לרדת. אבל הרצון העז שלא להיות איש הבשורה, ובטח לא בשבת, היה גדול יותר מהצורך לפרוק את הכאב ולשתף בצרה הגדולה הזו.
אני מוצאת את עצמי השבוע שוקלת מילים ליד ילדיי. משתדלת לזכור את מה שאירע בשבת האחרונה וללמוד מכך שאומנם המציאות המרה קיימת, לא רחוקה כל כך מחיינו ולצערי נגישה וזמינה גם להם – ויחד עם זאת משתדלת לאמץ את ההבנה שאם אני יכולה במצב כזה לשמור על נפשם של ילדיי ולו לדקות בודדות, ולו לשבת אחת בלבד, לפני שהסדק יחדור גם אליהם – אעשה הכול לשם כך.
