גילוי נאות: אינני מחסידי הכדורגל. יכולת הצפייה שלי במסך נמשכת לרוב לא יותר משלוש מאות שניות רצופות. אבל זה לא ממש חשוב. כי במשחק הזה שבו אחד עשר (כפול שתיים) אנשים רודפים אחר כדור אחד במגרש ירוק גדול, יש שיעור חשוב בהלכות חברה ופוליטיקה. עד כמה שזה נשמע מופרך, קו אחד מחבר בין המתחולל במגרש הספורט ובין המתחולל במגרש האמיתי של החיים.
כל מי שצפה בדקות האחרונות של המשחק בין נבחרות ארגנטינה וקרואטיה במסגרת אליפות המונדיאל לא יכל להחמיץ את הפער שבין הצהלה הקרואטית ובין היגון הארגנטינאי. בדקות בהן הנבחרת המנצחת סובבה את הסכין בגופה המדמם של היריבה הדרום אמריקנית, התמקדה המצלמה בלסתו השמוטה של מי שהוכתר כשחקן מספר אחד בעולם. האיש ששווה מיליונים, הכוכב הבלתי מעורער, ומושא להערצת רבים הכרוכים אחר חכמת המשחק היוצאת דופן שלו – ליאו מסי.
בנקודה זו טמון מרכיב מרכזי הגדול מהמידות הספורטיביות. ההערצה האינסופית למי שהוגדר בשיח פרשני הספורט 'הפרעוש' היא הביטוי המלוטש ביותר לאמונה האנושית בכוחו של האדם, היחיד, הפרט. זה הבונה, המכונן, המקים, שאין בלתו, מאחר והוא המגדיר העיקרי של המציאות אותה אנחנו חווים. מכאן נגזרת הנטייה לראות במוצלחים שבמארג האנושי כמודל לחיקוי והערצה. אך נטייה אנושית זו מטשטשת לחלוטין את מהות המציאות האנושית. זו הפחות זוהרת, ויותר עמוקה. זה נכון לא רק למגרשי הכדורגל ויתר ענפי הספורט, אלא גם לתחומים מרכזיים יותר: בכלכלה, רפואה, צבא ופוליטיקה.
האמת הזו נוגעת להקשר המערכתי בתוכו אנחנו חיים. הסכנה היא שהכוכב עלול לצאת מגבולות ההקשר עד שיעשה לבלתי תלוי במערכת ואף ניצב מעליה.
אגדות ספורט כגון מסי, רונאלדו, או לברון ג'ימס, אינם יכולים לשמש כמצליחנים האולטימטיבים מבלי שמניין השחקנים יאפשרו ליכולותיהם החריגות לבוא לידי ביטוי. מסי אינו יכול לשחק לבד מול אחד עשר השחקנים היריבים. הוא זקוק לבלם, מגן, שוער, קשר וכמובן למאמן. אלו שעושים אותו ל'כוכב' הם דווקא הישויות האחרות. כלומר מערכת שלמה של הקשרים שבתוכם הוא מתנהל ועימם הוא קשור. מימוש הכישרון נוגע ליכולתו לפעול בתוך מערכת רחבה יותר הקובעת את רמת הליטוש, הברק והגאונות של משחקו האישי.
מסי אם כן הוא גאון כדורגל ו'כוכב' על תנאי. יכולתו לממש את הפוטנציאל תלויה בדבר ואיננה עומדת בפני עצמה. כך גם חולשתו במונדיאל הנוכחי קשורה בנבחרת שלא אפשרה לו לבוא לידי ביטוי ובמידה רבה רוקנה אותו ממעמד הכוכבנות. אבל בעולם המודרני שבו הכול נתפס במונחים אישיים והיחיד כמגדיר הסדר החברתי, המציאות המערכתית הכוללת הולכת לאיבוד. הן משום שהיא פחות נוצצת וקשה להתבוננות, והן משום שאנו שבויים בתוך תודעה כוזבת.
תפיסה זו כאמור יוצאת מגבולות הספורט לתוך המציאות הפוליטית-חברתית. מי לא שמע לאחרונה את הזמזום החדש באוויר? אחרי שהפוליטיקה הישראלית השכילה להבין כי אבי גבאי, ראש מפלגת המחנה הציוני מתקשה 'להתרומם' ולהעמיד חלופה משמעותית לימין, חוזר הניגון הקלאסי על 'הכוכב' הבא. קרי האדם שיגאל את מפלגת העבודה מייסוריה ויסחף אותה לדרך חדשה לאחר שיטיל את כובד משקלו, יכולותיו וקסמו האישי על הבוחר הישראלי הפוטנציאלי.
אחרי שיצחק (בוז'י) הרצוג אותת בשבוע שעבר על המראתו מהשדה הפוליטי המעופש אל פסגות האוויר של הקהילות היהודיות המיטיבות בחוץ לארץ, נשמע שוב, אך בקול צלול, השם המפורש – בני גנץ. מושיע הפוטנציאלי של המפלגה המרוסקת. בין אם כיורשו של גבאי ובין אם כרכיב בכוורת הפוליטית שלו.
אבל רגע, אם למדנו את השיעור הנכון ממשחק הכדורגל ומפרשת מסי, אנחנו כבר מבינים את הכשל המחשבתי המובנה בעניין, ואת העובדה כי לא האדם מכונן את המציאות אלא לעיתים קרובות התנאים המערכתיים הם המגדירים את מידת הפוטנציאל של הפעילות האנושית. ובמקרה הזה את מידת יכולתו של המשיח, יהא אשר יהיה, להפוך מחלום מדומיין למציאות מוחשית ומצליחה.
על כן חייבים לומר בקול צלול: סיכוייו של גנץ להצליח במקום שבו נכשלו קודמיו קלושים. לא בגלל סט היכולות האישיות, אלא בעיקר משום שאין שינוי יסודי בתנאים המערכתיים של הסדר החברתי-פוליטי בישראל. כאלו שיכולים לאפשר לזן חדש של ירק להכות שורש בגינת מפלגת העבודה והפוליטיקה הישראלית בכללותה. סקרים שנעשו מאז החלו חקירות ראש הממשלה נתניהו הראו נתון מדהים. לא זו בלבד שמפלגת השלטון לא צנחה בסקרים, אלא אף התחזקה. לא מעט פרשנים פוליטיים כשלו בכך בשנים האחרונות, בייחוד בתקופה שקדמה לבחירות האחרונות בה הוכתרו הצמד הרצוג את לבני כמנהיגיה הבאים של ישראל.
חלק גדול בציבור רואה את מערך הכוחות הפוליטי המוביל את המדינה כמי שעושה את מלאכתו בצורה לא רעה בכלל. זוהי תפיסת עולם המבקשת לחבר בין סדר יום לאומי-יהודי, לבין גישה כלכלית המבקשת למנף את יתרונות הסדר הניאו-ליברלי לטובת חיזוק הכלכלה הלאומית. זהו סדר היום המגדיר את החברה הישראלית ומהווה את ההקשר המערכתי הכולל שבתוכו פועל השדה הפוליטי. במידה רבה, מדובר בהיפוכה של השקפת העולם הליברלית-קוסמופוליטית ששלטה בכיפה בשנות התשעים.
סביב הגרעין הרעיוני הזה התגבשה בישראל הגמוניה פוליטית חזקה המלכדת את תומכי הליכוד, אנשי הציונות הדתית, החברה החרדית וגם חלקים גדולים ממרכז המפה הפוליטית- חילונית. בינהם מאוכזבי מחנה השמאל הישראלי שנוטים להצביע למפלגות מרכז דוגמת 'יש עתיד' או 'כולנו' .
סדר היום החברתי בישראל מגדיר אם כן את המערכת הפוליטית וכמו במגרש הכדורגל מנסח מראש את התנאים שיביאו להצלחה או לכישלון הייצוגים הפוליטיים. או במילים אחרות, את מידת הצלחת ה'כוכבים' הבאים של המערכת הפוליטית, דוגמת הרמטכ"ל העשרים של צה"ל.
הדבר נכון לא רק לגבי בני גנץ, אלא גם לגבי עתיד המנהיגות במפלגת השלטון. עתידו האישי של נתניהו נראה לוט בערפל לנוכח החקירות המשטרתיות המתנהלות בעניינו. לתוצאתן עשויה ודאי להיות השפעה על תהליך חילופי הדורות בליכוד ואולי גם על מערך הכוחות הפנימי בתוך המפלגות הפוליטיות השותפות לסדר היום הקיים. אולם גם כאן אסור להפריז בהערכת השינויים הפוליטיים הפרסונאליים על המציאות החברתית-פוליטית בישראל. אלה התולים את יהבם בהסתלקות פוליטית של נתניהו עלולים להתאכזב בהינתן כך שסדר היום החברתי-רעיוני במדינת ישראל אינו מותנה בנוכחותו של 'הכוכב' על מגרש המשחקים. המרחב הוא המגדיר מניין יצמח המנהיג הבא.
ההקשר המערכתי הנוכחי בישראל אינו מלמד על בשלות לשינוי דרמטי במפת הכוחות הפוליטיים. גנץ כנראה, לא יהיה המושיע. וראש הממשלה הבא יבוא מתוך המערך הפוליטי של הימין-מרכז.
כמובן שכאן צריכה להינתן מילת אזהרה. כל חברה מתנהלת לעיתים כמו נחל שמימיו זורמים בנחת עד לרגע שבו מתחולל השיטפון המבשר על סדר חדש. מאוד קשה להתחקות אחר הנקודה בה משתנה סדר היום החברתי, אלא להבחין בכך רק כאשר מתרחשת הדרמה עצמה, מה שמכונה בשיח התקשורתי 'מהפך'. גם אז מדובר לרוב בתהליכים ארוכי טווח שאינם נמדדים במונחים של שנים בודדות. אך גם בהינתן אזהרה זו, הרושם הוא כי סדר היום החברתי הנוכחי בישראל יציב למדי, וצפוי להמשיך ולהגדיר את המערכת הפוליטית. המשיח אם כן אינו צפוי להגיע, וגם אם יבוא ,כנראה יהיה זה עוד משיח שקר.
