האמת היא שהייתי צריך לקום ולצאת מהאולם ברגע שבו העלה שלומי שבן את המיצג הפוליטי שלו, ביום שני האחרון, בהופעת השקת האלבום שלו בבית האופרה. לכל הפחות הייתי צריך לקרוא "בוז" חזק ומתמשך, ולו רק כדי ששאר האנשים שהיו באולם וחשו כמוני ידעו שהם לא לבד, שהם לא המשוגעים היחידים שחשבו שהיה זה מעשה שפל, מעליב, יהיר.
הייתי צריך, אבל לא קמתי. אולי היה זה משום שאני באמת אוהב את המוסיקה של שבן, ורציתי להמשיך לשמוע אותה. אולי היה לי חבל על הכרטיסים היקרים למקומות המעולים, בשורות הראשונות, לצד מרב מיכאלי וליאור שליין, קרן מור, גורי אלפי ושאר ידוענים שנכחו באירוע, ובוודאי חשו – אם יורשה לי להניח – הרבה יותר בנוח עם המיצג. אולי פשוט לא היה לי האומץ. בכל מקרה, נותרתי במקומי, אבל לא יכולתי עוד ליהנות מההופעה. למעשה, אני בקושי זוכר את מה שהתרחש על הבמה אחרי המיצג. את השירים האהובים עליי – "תרגיל בהתעוררות" המופתי; "כולם אומרים" היפהפה, אולי השיר עם הלחן היפה ביותר של שבן; "שמש עלי אדמות"; "דיוטי פרי"; "הנה בא הסוף" – שמעתי במעומעם, מבעד לערפל של רגשות שרק מאוחר יותר זיהיתי ככעס, ועצב, עצב עמוק.
*ההסתה נגד ראש הממשלה נתניהו נמשכת:* אמש בהופעה של הזמר ישראלי שלומי שבן הוצג ארון קבורה עטוף בדגל ישראל וזרי פרחים ותמונותיהם של נתניהו, בן גביר ולוין מוקרנות על מסך וברקע הושמע ההודעה על רצח רבין: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה".כולם חיבים אבל חייבים לעשות לזה סוףףף להחרים אותו pic.twitter.com/blFWp92xzZ
— אורנה פרץ (@PrzWrnh) February 1, 2023
נתחיל בכעס. מדוע כעס? האין זו זכותו – שמא נאמר, חובתו – של אמן לבטא את עמדותיו, ואחת היא למי הן מכאיבות? רבים שיבחו את שבן על האומץ שהפגין כשבחר לבצע אומנות פוליטית חריפה וישירה שכזו. אבל המשבחים שוגים שגיאה מוסרית ופרשנית, ואינם מבחינים בין אומנות פוליטית, לבין ניצול הבמה האומנותית לשם תעמולה פוליטית. ואומנם המיצג של שבן היה ראוי יותר להופיע במסגרת תשדירי תעמולה בתקופת בחירות, ולא על בימת בית האופרה.
הרשו לי לתאר את המיצג: עם סיום ביצוע השיר הפוליטי "תמונה משפחתית עם ראש הממשלה" (שהוא, אגב, שיר פוליטי די פיקנטי, שמדבר בבירור על נתניהו ובני משפחתו, ועם זאת הוא מהווה יצירה מוצלחת, הראויה להישמע ולהיקרא "אומנות פוליטית"), נשמע פתאום מהרמקולים סאונד של שלוש יריות אקדח, ואחריו "מדינת ישראל מודיעה בתדהמה", בקולו – הצרוב בתודעת כולנו – של איתן הבר. אחר כך הוקרנו על מסך, ברצף, פרצופיהם של איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ', שלמה קרעי, מירי רגב, יריב לוין ולסיום בנימין נתניהו. על רקע התמונות הללו הוכנס אל הבמה פסנתר כנף שחור, עליו היה פרוש דגל ישראל, ועל הדגל היה מונח גלגל פרחים. הפסנתר הפך לארון קבורה. מי שחי בישראל בשבועות האחרונים יודע היטב מי קבורה כביכול בתוך הארון – הדמוקרטיה הישראלית. האנשים שפרצופם הוקרן על המסך, הם רוצחיה.
אומנות פוליטית היא דבר מבורך. בוב דילן היטיב לבקר את הגזענות שפשתה באמריקה בשנות השישים בשירו Hurricane; דון מקלין נגע בעצבים החשופים של אמריקה בזמן מלחמת וייטנאם בשיר The Grave; "שיר לשלום" הוא שיר פוליטי מרטיט ונהדר; גם שבן יודע לעסוק בפוליטיקה בשיריו, הוא עשה זאת לא פעם, ונכונות זו לגעת בסוגיות גדולות יותר ממנו עצמו, סוגיות של קולקטיב, של עם, היא אכן בין הדברים שהפכו אותו לאמן גדול יותר מרוב עמיתיו.
אך לא כל מסר שמוטח על הבמה מהווה אומנות פוליטית. המיצג של שבן לא היה מעורר מחשבה, הוא לא עודד הסתכלות פנימית – לא של מי שהצביעו לפרצופים שהופיעו על המסך, ולא למי שמתעב אותם. הוא לא היטיב לתאר עוולות כפי שעושה דילן, לא היטיב לתאר כאב כפי שעושה מקלין, לא ביטא אידיאל כפי שעושה יענק'לה רוטבליט ב"שיר לשלום". הוא לא עמד על טיבה של עמדה, לא שפך טיפה של אור על המצב האנושי, או על מצבנו הישראלי הנוכחי. מטרת המיצג של שבן הייתה אחת: להשמיע הַאֲשָׁמָה פוליטית, נתונה לפרשנות במקרה הטוב וחסרת כל ביסוס במקרה הרע, המקודמת על ידי הקבוצה הפוליטית שאליה שבן משתייך. למטרה זו הוא חמס את בימת בית האופרה. שבן כפה תעמולה פוליטית על קהל שביקש לצרוך אומנות.
אולם הכעס אינו שמור רק לשבן, אלא גם כלפי הציבור שמרעיף עליו שושנים ומהלל אותו על ה"אומץ" שהפגין (אגב, ראוי לתהות: כששבן יודע שהעמדה שהוא עתיד לקדם על הבמה היא הדעה המקובלת על ידי המיליה התרבותי שלו, הדעה הנדרשת כיום מכל אנשי המחנה הפוליטי שאליו הוא משתייך, וכאשר היה ידוע מראש שהקהל, ברובו המכריע, יריע למיצג – איזה אומץ בדיוק נדרש כאן?). קל לראות שמי שמשבחים את שבן, כביכול על כך "שנקט עמדה", הם כמעט תמיד מי שמסכימים עם עמדותיו. אין זה צירוף מקרים. דמיינו לעצמכם מצב מקביל, שבו אמן גדול ומפורסם היה מופיע על במה מרכזית, שר שירים נהדרים, ולפתע מקרין את תמונותיהם של חברי כנסת מהשמאל וממפלגות ערביות: מרב מיכאלי, עופר כסיף, איימן עודה, ורומז על היותם "תומכי טרור", או מקרין סרטון של ח"כ כסיף מכה שוטר, או של פעילי שמאל מתעמתים עם חיילים, ומאשים אותם ב"בגידה במולדת". כל אלו האשמות שאינן פחות מופרכות מקשירת יריב לוין לרצח רבין, או מייחוס לנתניהו רצון להרוג את הדמוקרטיה הישראלית. האם גם אז היו אותם אנשים משבחים את האמן על ש"הלך עם האמת שלו", כפי שטען סלונים? בוודאי שלא.
אין ספק שיש כאן צביעות. אבל חטאם העיקרי של שבן ומשבחיו הוא חטא היוהרה. היוהרה שבגינה הם מאמינים שעמדתם הפוליטית אינה נתונה לוויכוח. מי שאינו מסכים איתם חייב להיות בלתי רציונלי או בלתי מוסרי, ואדם כזה לא יגיע למקומות כמו בית האופרה; וגם אם יגיע, עמדותיו אינן לגיטימיות ולכן אין סיבה להתחשב בהן. הקהל הריע לשבן לא על אומץ הלב ולא על עצם נקיטת העמדה, הוא הריע לו משום שעמדתו – ועמדת המריעים – היא האמת המוחלטת, האמפירית והמוסרית, ומי יעז לומר שאסור לומר את האמת על הבמה? מבחינתם, שבן היה יכול להקרין על המסך משוואה מתמטית, 1+1=2.
לסיום אני מבקש להניח לכעס, ולדבר על עצב. להופעה של שבן לא הגעתי כאיש פוליטי. לא דעותיי הן שגרמו לי להתרגש לקראת ההופעה, אלא האהבה שלי לאומנות, ולאומנות של שבן בפרט – כן, כולל האומנות הפוליטית שלו. אני יודע באיזו תקופה אנו חיים, גם אני מרגיש את המתח הפוליטי החודר לכל שיחת סלון, שמעמיד בסיכון כל קשר בין שני אנשים בעלי תפיסות פוליטיות שונות. ובכל זאת קיוויתי שלערב אחד, בתוך בית האופרה, האיבה הפוליטית לא תורשה להיכנס. אבל מחנה השמאל, במילותיו שלו, מנהל כעת מלחמה, ובמלחמה אין מקומות קדושים, אין גבעה שאסור לתקוע עליה דגל, וכל תחום חיים, גם עולם התרבות, צריך להתגייס לקרב. קורבנותיה של המלחמה הזאת הם בראש ובראשונה מבקשי הפשרה, מי שרוצים לשמר את אהבתם לעולם התרבות החילוני-ליברלי, להמשיך להיות חלק ממנו על אף שאינם מחזיקים בדעה ה"נכונה". אבל עולם התרבות הזה מבקש היום להקיא אותם מתוכו. זה מה שנעשה לאותם אנשים בערב שני – מי מהם שבחר לצאת פיזית מהעולם, להיפלט החוצה; ומי מהם שנותר בפנים, קמל בכיסאו, מסתגר בעלבונו.
הקורבן השני הוא אותו עולם תרבות שאינו מבין את המחיר של בלבול בין אומנות פוליטית לתעמולה פוליטית, ושאינו מבין שהמוסר לעולם אינו שוכן בצד אחד בלבד. זהו עולם שסובל מניוון אינטלקטואלי ומוסרי, ואלו הולכים יד ביד, תמיד, עם ניוון אומנותי.
בצאתי מהאולם לא נותר כל זכר להתרגשות שאיתה נכנסתי. כשהלכנו לרכב, עדיין מוקפים בפרצופיהם הקורנים מאושר של מי שיצאו מההופעה, עוד הרגשתי בעיקר כעס. בשקט של המכונית מה שנותר הוא עצב. עצב על ערב שנהרס, עצב על עולם תרבות שמכלה את עצמו בשם מאבק פוליטי, ועצב על ההבנה שזה עולם שכבר איני יודע אם יש לי מקום בו.
