הימין חייב להבין: הדאגה והחשש שמקננים בקרב מאות אלפי אזרחים ישראלים מהמתרחש בימים אלה במדינה הם אמיתיים ואותנטיים. נשים רגע בצד את השאלה אם יש לכך הצדקה או לא. ברור שזו שאלה חשובה, אפילו קריטית, אבל העובדה היא שיש ברגע זה המוני ישראלים שמרגישים שהמדינה הדמוקרטית שגדלו בה ושהם רוצים להמשיך לגדל בה את ילדיהם הולכת וחומקת מבין אצבעותיהם. הם באמת חווים קריסה של כל היקר להם. חלקם באמת לא נרדמים בלילה. ורגע לפני התגובה האוטומטית, שבמקרים רבים מדי הופכת מהר מדי למקטינה ומזלזלת: התחושות האלה אינן פייק. התקשורת אולי יצרה אותן, מערכות שלמות של אליטה עובדות קשה כדי להגדיל אותן, אבל כרגע הן אמיתיות ואסור להתעלם מהן.
הימין מוכרח להפנים: בולדוזר שנוסע קדימה ועושה את מה שאתה רוצה יכול גם לנסוע ברוורס ולדרוס אותך. חווינו את זה עם הבולדוזר האנושי אריאל שרון, שבמחי כמה חודשים הרס את ההתיישבות המפוארת בגוש קטיף ובצפון השומרון, אחרי שנים ארוכות שהוא בנה במלוא הקיטור לקול מצהלותינו. הוא הדין עכשיו עם הרפורמה. אני בעד רפורמה וחושב שהיא צריכה להיות עמוקה ויסודית. אבל יש בה סעיפים שעלולים להתנקם בנו, ומהר הרבה יותר משאנו רוצים להעלות על דעתנו. למשל, פסקת התגברות ברוב של 61 קולות. זו הצעה דרקונית, שמעניקה כוח מוגזם לכנסת ולממשלה. למעשה, היא כמעט מאיינת את הרשות השופטת במקרים שאזרחים ירצו לקבול על חוק כזה או אחר. נכון שכרגע קצת קשה לראות את השמאל חוזר לשלטון, אבל כבר היו דברים מעולם. למשל, לפני שנה וחצי.
הימין צריך לקלוט: משילות – ודאי. שינויים מהותיים במערכת המשפט המנוונת בלא מעט מחלקיה – חובה. לעשות את כל זה מהר – גם חשוב. אבל חייבים לדבר עם הצד המפסיד והחלש. לא רק בוועדת החוקה, שם ח"כ שמחה רוטמן מנהל את הדיון בהצעות החוק ביד רמה, ובצדק, ושבאופן טבעי הטונים שם עולים על בסיס יומי. יש מקומות אחרים, כמו התקשורת על שלל בעיותיה והטייתה הבלתי נסבלת לטובת שוללי הרפורמה; הרשתות החברתיות, שהפכו לגורם מקטב ברמה מסוכנת; ובעיקר ארבע האמות הפרטיות של כל אחד מאיתנו. אנחנו חייבים לתרגל שוב את שריר השיח, המפגש וההאזנה. אי אפשר להמשיך לנהל את הקקופוניה הבלתי אפשרית שמאפיינת כיום את השיח הישראלי. הימין חייב להוריד ווליום. כן, הימין. כי הוא בשלטון, כי הוא החזק, וכי אם הוא לא יענה בצווחות, בקללות ובטונות של שמחה לאיד על כל כישלון של הצד השני, בסוף לשמאל לא תהיה ברירה אלא להתאים את עצמו לשיח החדש והשפוי.
השמאל חייב להבין: יש במדינה הזו רוב לימין, רוב לרפורמה משפטית, והגיע הזמן שתפסיקו לרקוע ברגליים כמו ילדים קטנים ולקבל את העובדה הזו. כרגע הדרך שלכם לא תוביל אתכם לשום מקום טוב, כי זעם קדוש מוליד זעם קדוש מהצד השני. הדיבורים המופקרים על ירידה מהארץ, והתבהלות שאתם מנסים לעורר על בסיס יומי בכל פעם מכיוון אחר, חושפים את הצד חסר האחריות, הלא רואה בעיניים והשובר כלים שבמחנה שלכם. אתם חייבים להחזיר את השדים הנוראיים האלה, של איום בשימוש בנשק חי, פנייה למוסדות בינלאומיים שיפעלו להחרמת ישראל ועוד כהנה וכהנה, למקום שהם ראויים לו: כלואים בתוך בקבוק ומאפיינים את השוליים הסהרוריים שקיימים בכל קבוצה. אל תתנו להם להשתלט עליכם, רק תפסידו מכך.
השמאל מוכרח להפנים: הרפורמה המשפטית יושבת על אדנים ציבוריים חזקים מאוד בקרב המונים לא בגלל שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, ואפילו לא בגלל שיטת הסניוריטי. יש פה רגש עמוק שאינכם שותפים לו, כי רובכם שייכים למגזרים פריבילגיים שלא מתחילים לדעת, למשל, מה זה אומר לצפות בטלוויזיה בלי לראות שם אף אחד שנשמע כמוכם, מדבר כמוכם, נראה כמוכם, זועק את זעקתכם. כן, זהו מאבק על דמותה של מערכת המשפט, אבל בדיוק כמו שאתם מרחיבים את העניין לדמוקרטיה הישראלית כולה, כך בצד השני, שזכה לרוב בכנסת, לא מדובר רק בעניינים משפטיים אלא במאבק אמיתי על דמות המדינה הזו. אזרחיה הולכים ונעשים מסורתיים יותר, אך האליטות שלה מושכות בכל הכוח לכיוונים חילוניים ומערביים יותר. אני לא מנסה לקבוע מה נכון, אלא לשקף את העובדה שיש פה מאבק של המונים מהעם הזה שהם אולי רוב בשלטון, אבל מרגישים מיעוט מבחינת כוחם האמיתי, ונואשים מלהסביר את העיוות הזה שחלקכם כאמור כלל אינכם רואים. תפקחו את העיניים.
השמאל צריך לקלוט: התקשורת הישראלית – למעט איים בודדים כמו זה שאתם מעלעלים בו עכשיו – שבויה בשבועות האחרונים בידי הקיצונים שבקיצונים, הרדיקלים וחסרי האחריות ביותר מתוך המחנה. אנשים שמגייסים כל נתון הזוי, כמו ירידה של מניות הבנקים בכמה שעות, כדי לקפוץ למסקנות מופרכות על התנגדות המשקיעים לרפורמה. יומיים של עליות מיד לאחר מכן, אפילו לא גורמים להם למבוכה. כי הם בקמפיין חסר עכבות, שבו כתבים – לא פרשנים – מעיזים לקרוא לרפורמה המשפטית "ריסוק והחלשת מערכת המשפט", כאילו זו אמת מוצקה שאינה שנויה במחלוקת. התקשורת הזו, המביכה, שמתיימרת לדבר בשמכם, ממיטה עליכם ועלינו אסון. אל תתנו לה לנהל את המאבק שלכם.
לשמאל ולימין אין ברירה אלא להכריז: בואו נדבר. אנשים אחים אנחנו.
