בקצב הזה ובהתנהלות הזאת, ספק כמה זמן תשרוד עוצמה יהודית בממשלה

לא דרוש דמיון מפותח במיוחד כדי לנסח את זעקת האופוזיציונר איתמר בן־גביר בשבוע כזה. שבעה בני אדם נרצחו בטבח בירושלים, שלא היה כמותו בעיר זה 15 שנה. גל של פיגועים מתעורר בשטח. טפטוף הרקטות מעזה מאיים להפוך לגשם ללא מענה של ממש, עד שהוא מאיים לפגוע במדיניות התגובה של השנה האחרונה. מאחז צעיר הוקם אך פונה בהוראת שר הביטחון, והממשלה הודיעה שוב על בקשת דחייה בפינוי חאן אל־אחמר. וזו רשימה חלקית בלבד. גם בצלאל סמוטריץ' ובנימין נתניהו לא חסכו בהאשמות קשות נגד הממשלה הקודמת בעקבות מראות כאלה. כעת הם מגלים את מה שהיה ידוע מראש, אבל נשכח בלהט הקמפיין: הטרור מכה בנו משחר הציונות. בממשלות ימין ובממשלות שמאל. הטרור הרבה פחות רגיש מאיתנו להבדלים בינינו.

ועדיין, עכשיו זאת המשמרת שלהם. מכל חברי הממשלה, בן־גביר יודע שרף הציפיות האישי שהציב הוא כמעט בלתי אפשרי. לכן יצא כבר בליל שבת לנווה־יעקב. מי שהלך לזירות הפיגועים כאופוזיציונר לא יכול לחסוך אותן מעצמו כשהוא השר הממונה, אבל הפוזיציה השתנתה. כבר אין שר שאפשר לצעוק עליו. עכשיו הוא בצד שעלול לספוג את הצעקות. כדי להסיט את האש מעצמו הוא מצא מישהו חדש להאשים, מישהי: היועמ״שית.

ההצהרה הראשונה של השר לביטחון לאומי אחרי ששבעה אזרחים נרצחו במשמרת שלו, התמקדה בעיכוב משפטי לכאורה באטימת בית המחבל. אנשיו טוענים: חוות הדעת המלאה הגיעה רק בשמונה בערב. שעה וחצי אחרי מסיבת העיתונאים הסוערת של השר. ולראיה, הבית אכן נאטם באותו הלילה. אבל גם אם נכונה טענתו שגלי בהרב־מיארה לא הזדרזה מספיק באישור המהלך, זה לא מה שמצופה ממנו. בן־גביר יודע שעם כל הכבוד ללוח הפח שרותך אל חלונות הבית, לא זו התשובה שהבטיח לשאלה מי כאן בעל הבית. גם הפסקת ייצור הפיתות הטריות בבתי הכלא אינה התשובה הציונית ההולמת שהבטיח בקמפיין.

הקטטה עם היועמ"שית – המשרתת את הרעיון המארגן של חברי הקואליציה, קרי המהפכה המשפטית – נמשכה גם בחדר הקבינט. אחרי ישיבת הקבינט עבר בן־גביר לוויכוח עם ראש השב"כ. השר דרש עוצר בשכונת המחבל ומעבר מבית לבית כדי לאסוף נשקים; רונן בר הזהיר שהניסיון הקודם, העוצר בשועפאט, מלמד שמהלך כזה רק יבעיר את השטח, ושאי אפשר להיכנס לבתים בלי ידיעה על קיומו של נשק במקום. כשבוחנים את רשימת ההחלטות בסוף ישיבת הקבינט מתברר שאף אחת מהן אינה מבשרת על מהפכה: אותם צעדים קבועים, אולי קצת יותר מהר או קצת יותר חזק, אבל מתוך אותו סל כלים קבוע. במקום הריסת בתים בתוך שבועות, איטום תוך שעות. לא מהפכה רעיונית ולא "בעל הבית השתגע".

שינוי רציני קצת יותר יגיע אולי מכיוון החקיקה, כגון החוק לשלילת אזרחות למחבלים. אולם גם הצעת החוק הזאת רחוקה מחוק אחר שכיכב בקמפיין כהבטחה אולטימטיבית: עונש מוות למחבלים. לכאורה לא צפויים קשיים בכנסת בדרך לחקיקת חוק כזה – ישראל ביתנו, לדוגמה, תשמח להצביע בעד – אבל גורמים בקואליציה, ובראשם נתניהו, ממש לא נלהבים להכניס את ההוצאות להורג לסל הכלים במאבק בטרור. אולי זו תהיה נקודת ההתנגשות הבלתי נמנעת בין בן־גביר לנתניהו.

בן־גביר הודיע שידרוש את כינוס הקבינט כדי לבחון תגובה לשיגורים מעזה. דרישתו טרם נענתה, וחברי הכנסת במפלגתו כבר החלו לצייץ בטון אופוזיציוני. "אם לא תהיה תגובה מוחצת ועוצמתית אנקוט צעדים חריפים", מאיים אלמוג כהן. בסוף, אחרי היועמשי"ת וגורמי המקצוע, ראש הממשלה הוא שיצטרך להחליט כיצד לנהוג בדרישות בן־גביר. ובניגוד למהפכה המשפטית שמעצימה את המחאה אבל מהדקת את הקואליציה, ההסלמה הביטחונית מחלישה את קול האופוזיציה אבל מרחיבה את הקרעים הפנימיים בממשלה.

אסתכן פה בדעה לא פופולרית: איני משוכנע שבחאן אל־אחמר ייבחנו העם בישראל ומדינתו. בכירי ימין טיפחו את הסמל הזה בדרך כלל מהאופוזיציה, אבל כשאחזו בהגה השלטון מצאו סיבות לדחות את הפינוי. בשובם לאופוזיציה חזרו לנופף בו בזעם, וכששבו לשלטון דחו אותו שוב. את בית המשפט אי אפשר להאשים הפעם. איש מהם לא מעז להגיד את האמת לציבור: מזווית של ניהול מדינה, סוגיית חאן אל־אחמר היא אולי סמל של קמפיינים, אבל מחירה המדיני עולה על תועלתה הפנימית. הפתרון הסביר הוא הסדרה במיקום אחר. כך יועבר המסר של שמירה על שלטון החוק ושוויון באכיפה, ומנגד יימצא פתרון שיחסוך סנקציות או הליכים משפטיים בינלאומיים נגד ישראל. והרי האנשים שחיים שם כבר שנים – משנות החמישים לטענתם, ומשנות השמונים לטענת המדינה – יצטרכו לגור במקום כלשהו.

הממשלה הקודמת חתרה למתווה כלשהו אך הואשמה בשמאלנות. אולי לנוכחית יהיה מרחב תמרון רחב יותר. אולם גם כאן אי אפשר לדלג על מוטיב הצביעות. שר האוצר סמוטריץ' שתק אחרי פרסום בקשת הדחייה של המדינה. הוא עסוק מאוד, כידוע. ניכר שהוא בא לעבוד, ולקיים גם הבטחות כמו ביטול המס על החד־פעמי והשתייה המתוקה – לא בהכרח החלטה נבונה במיוחד, אך לפחות הוא עמד בהבטחתו לציבור. לפני שנה בדיוק, כשממשלת בנט פעלה להסדרת חאן אל־אחמר כמה מאות מטרים ממיקומו הנוכחי, סמוטריץ' כתב שזו "לא רק עוד הפרת הבטחת בחירות של בנט ושקד אלא איוולת לאומית־ציונית וביטחונית־אסטרטגית, ופגיעה אנושה בריבונותה של ישראל". לפי סמוטריץ' של האופוזיציה, "אין קו שהממשלה לא תחצה ואין ערך שהיא לא תמכור לשם שרידותה הפוליטית". הוא גם האשים את חברי הממשלה דאז שהם "מקפלים את ישראל בפני לחץ אירופי צבוע, בדרך להקמת מדינת טרור פלסטינית בלב ארץ ישראל".

למי שרצה להאשים את המשפטנים ענה סמוטריץ' ש"טוב שבג"ץ לא מקבל את ההכרעה בסוגיית חאן אל־אחמר, זה לא תפקידו… האחריות לכישלון הקולוסלי מונחת על כתפי הממשלה והעומד בראשה ולא על כתפי הדרג המקצועי… הבריחה מאחריות והכניעה ללחץ בינלאומי במחיר כבד של ויתור על הריבונות הישראלית היא שלהם ולא של בית המשפט".

לזכותו של סמוטריץ' ייאמר שהוא עקבי בנושא: גם לפני שנתיים, כשהיה באופוזיציה לממשלת נתניהו־גנץ, הוא כתב ש"ראש הממשלה נתניהו חייב להורות על פינוי חאן אל־אחמר מחר בבוקר. כל החלטה אחרת תהיה משום הודאה במקצת הטענה באשמה ההזויה של בית הדין האנטישמי בהאג. מה שחשוב הוא לא מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים". לפני שלוש שנים הוא אפילו הרשה לעצמו להתנסח במילים: "‏ביבי. שמאל. חלש״, אחרי עוד דחייה כזאת.

אפשר ללכת אחורה בארכיון עוד ועוד, אך אם נעבור להצהרות בן־גביר בנושא, הארכיון מתפקע לא פחות וגם הבטן – מכאב או מצחוק. ההתבטאות האחרונה שלו היא מלפני שבועיים. בן־גביר צייץ שידרוש בישיבת הממשלה פינוי מיידי של חאן אל־אחמר. מאז דממה. עד שיפיץ סרטון חדש בעניין, אפשר לצפות בלופ בסרטון שצילם בשטח בימי הקמפיין. בלי עוצמה יהודית זו לא ממשלה ימנית, קבעה הסיסמה. אפשר גם להסיק הפוך: בקצב הזה ובהתנהלות הזאת, ספק כמה זמן תשרוד עוצמה יהודית בממשלה.