קשה להאמין שמישהו במדינת ישראל הופתע כשהפרקליטות הגישה השבוע לבג"ץ בקשה נוספת של הממשלה לדחות את התשובה בעניין פינוי חאן אל־אחמר. אומנם קמה ממשלת ימין, אבל אחרי שמונה דחיות במשך עשור וחצי, הדחייה התשיעית הייתה צפויה.
האופטימיים יאמרו שהקואליציה מתמודדת עם לא מעט אתגרים אחרים; הפסימיים יגידו שאם קובעי המדיניות ימשיכו לחכות ל"רגע הנכון", תושבי המאחז הפלסטיני הבלתי חוקי יספיקו לגדל בו נכדים ונינים לפני שיגיע הרגע הזה.
החיוכים המזלזלים משמאל כלפי ראשי מפלגות הימין היו צפויים גם הם. שוב ושוב הועלו הקלטותיהם כשהם מסבירים את הצורך החשוב בפינוי חאן אל־אחמר. בפעם המי יודע כמה הזכירו לנו שאצל פוליטיקאים אין בהכרח קשר בין הצהרות למעשים. אלא שצריך לומר שבסיפור חאן אל־אחמר לא רק הפוליטיקאים יוצאים מגוחכים מול האמירות הנחרצות שהשמיעו בעבר, אלא גם שופטי בית המשפט העליון.
טלו למשל את דבריו הנחרצים של השופט נועם סולברג. "הבקשה לדחיית מועד הדיון – מביכה… מקץ שנתיים ימים – אין כל חדש תחת השמש… דבר לא השתנה: מה שהיה הוא שיהיה, ומה שנעשה הוא שייעשה. עתה מבקשים באי כוח המדינה לדחות את מועד הדיון – מועד שנקבע לבקשת המדינה, לאחר שפעם ופעמיים קודם לכן כבר נדחה הדיון לפי בקשתה. את זאת לא נוכל לקבל. אכן, למדינה שיקול דעת בבואה לקבוע סדרי עדיפויות ועיצוב מדיניות; דווקא בשל כך עליה לכבד את הדברים היוצאים מפיה".
את הדברים החריפים הללו כתב השופט סולברג כבר לפני שנתיים וחצי, בהחלטה שאיכשהו בסוף דווקא אישרה למדינה "בנסיבות, בשל אילוצי השעה", לדחות את הדיון. דחייה רדפה דחייה, וכעבור שנה, בספטמבר 2021, שוב הגיע תיק חאן אל־אחמר לפתחו של סולברג. שוב הוא כתב דברים חדים, ישירים, יש שיאמרו אפילו מאיימים: "קרב היום שבו לא נוכל עוד להשלים עם אי בירור העתירה, ונידרש להכרעה ברורה, לשבט או לחסד". לדבריו הצטרף גם השופט אלכס שטיין, מול דעת המיעוט של השופט ג'ורג' קרא.
מאז, אם תהיתם, אישר בית המשפט העליון דחיות נוספות במימוש הצווים. תנועת רגבים הנמרצת פונה שוב ושוב לבית המשפט, ו"בקשות דחייה מביכות", כלשון בית המשפט, מוגשות בתגובה פעם אחר פעם. "היום שבו נידרש להכרעה ברורה" לא נראה כאילו הוא מתקרב. מתברר שבכל הנוגע למאחז פלסטיני בלתי חוקי גם השופטים טובים בהצהרות יותר מאשר בהחלטות, ממש כמו חבר כנסת ממוצע בסיעת עוצמה יהודית.
חשוב לזכור את העובדות. בג"ץ קבע באופן סופי ומוחלט כי חאן אל־אחמר הינו מאחז בלתי חוקי ואישר לממשלה להוציא לפועל את צווי ההריסה, אך לא הציב לה תאריך יעד סופי למימושם. במקרים של יישובים יהודיים כמו עמונה, תשעת הבתים בעפרה ונתיב האבות באלעזר, השופטים הכריחו את הממשלה להחריב את הבתים עד לתאריך מסוים; כאן בית המשפט מאפשר בפועל לממשלה להחליט מתי תפנה את המאחז הבלתי חוקי, ההולך ומתפתח. העתירות המוגשות לפתחו של בית המשפט בעניין הפינוי מבקשות לזרז את ההליך, כלומר, לגרום לפסק הדין לצאת אל הפועל. למעשה, כאמור, היה דיון והייתה דחייה והשמש מעל חאן אל־אחמר זורחת במזרח ושוקעת במערב כבכל יום.
צריך לומר ביושר שהימנעות השופטים מהצבת תאריך סופי למימוש צווי ההריסה בחאן אל־אחמר מתאימה דווקא לתפיסה השמרנית. יש היגיון רב בכך שהממשלה תקבע לעצמה את סדר הפעולות הנכון לקידום מדיניותה. בבוא יום הבוחר יתבונן האזרח במעשי הממשלה, ויחליט למי להצביע. אבל נוכח האקטיביזם השיפוטי בלא מעט סוגיות אחרות, ובעיקר בהריסת יישובים יהודיים, קשה שלא לתהות אם בג"ץ יעז לעמוד מאחורי ההצהרות שלו עצמו, ולהורות למדינה על תאריך יעד ברור גם כשמדובר בפינוי יישוב ערבי בלתי חוקי.
