דמוקרטיה לא יכולה לתפקד בצילו של אקדח מאיים, ושום עימות ציבורי בריא ונחוץ לא יוכל להתקיים בצל איומים באלימות. היחלצות הרשויות לטיפול בהסתה ראויה, אך לא היא תמגר את התופעה. 4 הערות לסיכום סופ"ש סוער.
1. האיומים בשימוש בנשק, שנשמעו מפיו של עו"ד דוד חודק, גיבור מלחמת יום הכיפורים, והטייס במיל' זאב רז, מוביל הפצצת הכור העיראקי, אינם מפתיעים. החרפת הטונים בשמאל, וההצגה האפוקליפטית של מה שצפוי למדינת ישראל בעקבות רפורמת רוטמן-לוין, כמעט הזמינו את המעבר לשלב הבא. הרי לא ציפיתם שמדינת ישראל תהפוך לדיקטטורה חשוכה ונבערת ובחורינו המצוינים יחשו מנגד. כאשר במקום להתווכח על הרפורמה (ויכוח חשוב וראוי) מתמקדים בקמפיין הפחדות על התפרקותה הצפויה של מדינת היהודים, לא פלא שיש מי שמעלה על דעתו להגן על ארצו בנשק. אם רוצים להוריד את האקדח מהשולחן צריך קודם כל להנמיך את מפלס ההיסטריה. אם לפיד, גנץ ויתר חברי האופוזיציה לא רוצים למצוא את עצמם מגנים בכל מוצ"ש איש שמאל אחר שאיבד את זה, שיחשבו קודם מה תרומתם לבעיה.
2. שרשרת ההודעות שהוציאו אמש המשטרה, השב"כ והפרקליטות אכן חשובה. ראוי שהציבור ידע שגופי האכיפה מתכוונים לטפל בגל ההסתה. אולם, המפתח למיגור התופעה לא נמצא בידי המשטרה והשב"כ וגם לא בידי הפרקליטות, משום שלא מדובר באמת בהתארגנויות של מי שמעלים בדעתם לאחוז בנשק נגד ראשי המדינה. רטוריקת ההסתה נובעת מרטוריקת המאבק, וזו בתורה היא תוצאה של דלות השיח. כאשר מאיימים עלינו בקריסה כלכלית, מוותרים מראש על הניסיון להסביר מה הבעיה בשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים וכשחוזרים על המנטרה 'דיקטטורה', מתעלמים מהצורך להסביר מה כל כך נורא בפסקת ההתגברות. הדרך הכי טובה לחסל את תופעת האיומים בנשק וההסתה היא באמצעות החזרת השיח לענייניות. המשימה הזו מוטלת גם על גבם של ראשי מערכת המשפט ובראשם נשיאת העליון והיועצת המשפטית לממשלה. הן בהחלט לא אחראיות לדבריו של כל מטורלל, אך בכוחן לבלום חלק ניכר מהטרלול.
3. הרגעת השיח נחוצה מאוד לכולנו, משום שעל השולחן מונחת רפורמה דרמטית באמת. השינוי שמבקשים לוין ורוטמן לקדם, בגיבוי של ראש הממשלה ויתר ראשי הקואליציה, הוא אכן משמעותי מאוד. מדובר על הסטת הגה הספינה המשטרי באופן דרמטי לכיוון של החזרת הכוח לנבחרי הציבור. הסכנות הגלומות במהלך הזה אינן דמיוניות. השאלה האם מדובר בשינוי טוב, וגם אם כן – מהי הדרך הנכונה לעשות אותו, הן חשובות. יש מקום לדיון ציבורי מעמיק על סוגיית פסילת החוקים בידי בית המשפט מחד, וההתגברות מאידך. ראוי ונחוץ לדון בסוגיית הסבירות, ובוודאי בשאלת מעמד היועמ"שים. ומעל כל אלו חשוב לדון לעומק בשאלת ההסדר החוקתי. מהם ערכי היסוד של מדינת ישראל שלא צריכים להיות חלק מהמשחק הפוליטי המקומי-רגעי, ומה צריך להיות הגוף שממונה על ההגנה עליהם. כל אלו שאלות דרמטיות, אך אי אפשר לעסוק בהן כאשר על השולחן מונח אקדח ממשי, והאמת שגם לא כאשר מונח שם אקדח מטאפורי. כל אזרח ישראלי רשאי כמובן לעשות בכספו ככל שיחפוץ אך אלו המאיימים לפגוע בכלכלה הישראלית אם הרפורמה תעבור – מונעים דיון רציני בנושא עוד קודם להעברתה. איך אפשר לדון ברצינות במשהו כאשר הצד השני מאיים לפגוע בך ברמה האישית? איזה מין דיון אמיתי יכול להתפתח במקום כזה?
4. חשוב לחדד עוד משהו: קריאה לדיון ענייני אין פירושה חתירה לפשרה בהכרח – אף שגם הרעיון הזה איננו פסול על הסף. אפשר להתנגד לכל פשרה, משני הצדדים. זה לחלוטין לגיטימי. מה שפחות לגיטימי הוא להסיט את הדיון מהמהות לקרב איומים. כאשר הדיון הציבורי מתדרדר לרמת "הרובה של אבא שלי יותר גדול", כמו בקרב ילדי גנון, אזי גם ההכרעה מאבדת חלק ניכר מערכה. אנחנו חיים בדמוקרטיה, שיתרונה המרכזי הוא שההכרעות בה מתקבלות באמצעות הצבעה ולא בשדות הקרב. ביום אחד מנצחת קבוצה מסוימת וביום שאחריו קבוצה אחרת. אם ההכרעה הדמוקרטית מזוהמת בפרקטיקות שמקומן בשדה הקרב, זו לא דמוקרטיה בשום מובן.
5. ועוד הערה אחרונה מטעם "הוועדה העליונה לענייני התנצלויות", משום שנראה שבתקופה הקרובה ניאלץ לסבול הרבה כאלו: "דברי לא הובנו כהלכה" – זו לא התנצלות אלא ניסיון להפוך אותנו לחבורת אידיוטים. אנחנו לא. הבנו אותך מצוין, ואם התחרטת – אחלה. עכשיו תבקש סליחה. גם "אני מתנצל, אבל" – זו לא התנצלות. כשמתנצלים עושים את זה בלי אבל. אח"כ אפשר להמשיך לטנף בכיף.
