שאלת "סעיף הנכד": האם ישראל תמשיך להיות מדינת העם היהודי?

בשבת התארח בביתנו סעיף הנכד: צעיר מקסים, חייל בתפקיד חיוני ביחידה מיוחדת, הנמצא כעת בקורס נתיב לקראת גיורו. סעיף הנכד התפלל לצידי בבית הכנסת, שר איתנו זמירות שבת ואמר דבר תורה. בחנוכה השתתפתי בהדלקת נרות מרגשת ב"נתיב – המרכז הלאומי לזהות וגיור", עם כמאתיים חיילים וחיילות, מלח הארץ, מחציתם סעיף הנכד, ששרו בהתלהבות את "מעוז צור ישועתי". הרהרתי בליבי: כמה היינו מפסידים אם לא היה לנו סעיף הנכד.

מול התביעות לשינויו או לביטולו של סעיף הנכד, אני מבקש להזכיר: מי שחיים בקרבנו מתוקף סעיף הנכד, אחינו ואחיותינו הם. במקרים רבים, סבא וסבתא שלהם הושמדו באושוויץ בשל יהדותם. דווקא התומכים היום בחוק השבות על כל מרכיביו, כולל סעיף הנכד, הם הקובעים כי מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי ולא מדינת אזרחיה הנוכחיים בלבד.

נכון להיום, הפרופיל הדמוגרפי של היהודים ברוב מדינות העולם מורכב במידה רבה ממשפחות מעורבות. המציאות הזו אינה ייחודית ליהודי בריה"מ לשעבר. כל עלייה גדולה שתגיע בעתיד לישראל תכלול משפחות מעורבות בשיעור גבוה. אלו העובדות, זהו העם היהודי כיום. נוכח זאת, מדינת ישראל עומדת בפני הכרעה גורלית: האם היא תמשיך להיות מדינת העם היהודי? האם היא עדיין מעוניינת ביהדות התפוצות ובכל אחד ואחת מזרע ישראל, "לבלתי יידח ממנו נידח"? השאלה הזו עומדת בלב זהותה והצדקת קיומה של מדינת ישראל. דוד בן־גוריון, ראש הממשלה המייסד, אמר בהסברו לחוק השבות בשנת 1950: "חוק זה קובע שלא המדינה מקנה ליהודי מחוץ לארץ זכות להתיישב במדינה, אלא זכות זו טבועה בו באשר הוא יהודי… זכות זו קדמה למדינת ישראל והיא היא שבנתה המדינה".

ב־1970 נוסף לחוק השבות סעיף הנכד, שמרחיב את זכות השבות לבני יהודים, לנכדיהם ולבני זוגם. יו"ר ועדת החוקה, ח"כ הרב ד"ר ישראל שלמה בן־מאיר מסיעת המזרחי (המפד"ל) הסביר: "מתן זכויות… לאלה שאינם יהודים, אבל יש להם קשר עם העם היהודי… מתוך תקווה שעל ידי כך תקוים המצווה של 'ושבו בנים לגבולם', ואלה שנותקו… יתגיירו ויהפכו לחלק ממנו, ויגדילו גם את כוחנו בארץ".

ביסוד החקיקה עמדה אפוא התפיסה הציונית ואף המשיחית, שלפיה מעבר לאינטרס המובהק של המדינה בעליית היהודים, יש בה משום הגשמת חלום הדורות, חזון הנביאים והזכות הטבעית של העם היהודי למולדת. מנהיגים חילוניים ודתיים כאחד חשו שהעלייה הגדולה לישראל, הכוללת גם לא־יהודים שנוספו למשפחות יהודיות, היא התגשמות חזון הנביאים: "כִּי יְרַחֵם ה' אֶת יַעֲקֹב וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל וְהִנִּיחָם עַל אַדְמָתָם וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב" (ישעיהו יד).

גם מנהיגים רחוקים מאמונה דתית הביעו עמדה מעין זו. ב־1950 קבע בן־גוריון ש"חוק השבות וחוק האזרחות… קובעים האופי והייעוד המיוחד שיש למדינת ישראל כמדינה הנושאת חזון גאולת ישראל". וב־1970, לקראת חקיקת התיקון, אמר גם ח"כ יעקב חזן, ממנהיגי מפ"ם ואיש השומר הצעיר: "הנה אנו עומדים לפני התופעה המשיחית כמעט של התעוררות לאומית בקרב הדור היהודי הצעיר בבריה"מ… והם נמשכים בהמוניהם אל ישראל והם יבואו… עלייתם תכריע במידה רבה מה דמות תהיה לכל עתידנו".

אין להכחיש כי בעקבות סעיף הנכד עלה במהלך השנים מספר הלא־יהודים מקרב העולים לכדי כ־70 אחוז. משמעות הדבר היא ששינוי סעיף הנכד או ביטולו עלול להביא לירידה בשיעור דומה במספר העולים. בטווח הארוך עלולה הצטמצמות העלייה לפגוע באופן חמור בהתפתחות המדינה, ואף לסכן את הרוב היהודי מבחינה דמוגרפית. יטענו מתנגדי סעיף הנכד: הרי הבאת לא־יהודים רבים כל כך לישראל היא עצמה מסכנת את הרוב היהודי במדינה! הטענה הזו דורשת התייחסות לשאלה: מהי זהותם של העולים לישראל לפי סעיף הנכד? ומה המדיניות הנדרשת ביחס אליהם?

ראשית עלינו להבחין בין הגדרת הזהות האובייקטיבית, ההלכתית, ובין הגדרת הזהות העצמית, הסובייקטיבית. חוק השבות קובע כי הגדרת יהודי היא על פי מבחני ההלכה, כלומר אם יהודייה או גיור, אך הגדרת הזכאות לשבות אינה דתית כי אם לאומית. מחקרים שעסקו בעמדותיהם של העולים מעלים כי הם רואים בעצמם חלק בלתי נפרד מהקולקטיב היהודי.

במחקר המקיף ביותר של ד"ר זאב חנין, המדען הראשי של משרד הקליטה (הוצאת בית מורשה, ירושלים, 2014) עלו הנתונים הבאים: 53.3 אחוזים הצהירו שזהותם "יהודית ישראלית"; 36.6 אחוזים ראו עצמם כבעלי זהות כפולה; ורק 10.1 אחוזים הגדירו עצמם לא יהודים או התקשו להגדיר את זהותם. כלומר: כ־90 אחוזים רואים בעצמם יהודים. בנוסף, רבים מהעולים ממקמים עצמם על הרצף המסורתי־דתי־חילוני, ושיעור ניכר מהם מעוניינים להתגייר: 6 אחוזים מעוניינים מאוד, 27 אחוזים מעוניינים במידה מסוימת, ו־52 אחוזים טרם גיבשו דעה.

לאור הממצאים יש לראות בעלייה כוח שמגדיל את הרוב היהודי בישראל, גם אם היא כוללת מספר לא מבוטל של לא־יהודים. בגישה נכונה, במדיניות מכילה ובעבודה מאומצת אפשר לחבר את העולים הללו לחברה היהודית־ישראלית. לעומת זאת, דחיקתם אל מחוץ לקולקטיב היהודי־ישראלי עלולה להיות הרת אסון. אם ישונה חוק השבות צפוי צמצום ניכר בהיקף העלייה לישראל, ויועמק הקרע בין ישראל ליהדות התפוצות, אולי ללא תקנה. חוק השבות הוא החוק העיקרי הקובע את זהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ויוצק תוכן ממשי, ולא הצהרתי בלבד, להגדרה הזו.

מה אפשר לעשות? ראשית, עלינו להבין את הפרופיל הדמוגרפי ואת המגמות והאפיונים התרבותיים והזהותיים של העם היהודי כיום, ולהחליט כי אנו מעוניינים בו על כל מרכיביו וגווניו, ולא מוותרים על נידחיו. שנית, עלינו להבין כי זהותה של ישראל כמדינה יהודית תלויה לא רק בהגדרה הלכתית פורמלית של זהות העולים, כי אם גם בזיקה של החברה הישראלית הוותיקה למורשת היהודית, ולערכי הרוח והמוסר שלה. ככל שהחברה הישראלית תאיר פנים לעולים ותציג את פניה היפות של יהדות ישראלית, ערכית, סולידרית ומכילה, יתחזקו זהותם היהודית של העולים וזיקתם למורשת היהדות ולעם בישראל. מכאן נובע שדרושה תפנית דרמטית בכמה מישורים מרכזיים.

במערכת הגיור הממלכתית – ההלכה היהודית מחייבת גישה מקרבת, כפי שמעידות מאות תשובות של פוסקים רבים. יש להתאים את מדיניותם של בתי הדין לגיור למשימה הלאומית של גיור העולים.

במערכת החינוך – יש לכלול תוכנית הכנה לבר ולבת מצווה הכוללת גיור למעוניינים, ולאפשר את גיורם של כ־100 אלף תלמידים בני עולים שנולדו בישראל ואין להם זהות אחרת.

בקליטה החברתית־תרבותית – יש לעודד מיזמים חברתיים ותרבותיים משותפים לעולים ולוותיקים במסגרת המרכזים הקהילתיים, והשתלבות של בני נוער עולים בפעילות תנועות הנוער.

יעד אסטרטגי – על מדינת ישראל להציב לעצמה יעד אסטרטגי בתחום העלייה: מיליון עולים מכל העולם בעשור הקרוב.

האם קיימת היתכנות לתמורות בהיקפים גדולים כל כך? אני מאמין שהתשובה חיובית, אם נפעל נכון. אני מבסס זאת על ניסיון ארוך שנים. הייתה לי הזכות לייסד את "נתיב – המרכז הלאומי לזהות וגיור", בית הספר הגדול בעולם ללימודי יהדות, ולעמוד בראשו במשך יותר משני עשורים, וזאת מכוח החלטת הממשלה בעקבות המלצות ועדת נאמן. בעשרים השנים האחרונות למדו בנתיב כ־165 אלף עולים, מה שמלמד שאפשר לפעול בהיקפים גדולים, ושיש היתכנות להגדלה ניכרת של המספרים. לכך מצטרפת העלייה המצערת בגילויי אנטישמיות כלפי יהודים בכל העולם, שעשויה להיות מנוע להגדלת היקפי העלייה.

אנו נמצאים בתקופה המשלבת בתוכה סכנה גדולה עם הזדמנות היסטורית. בעת הזאת דרושה אסטרטגיה רב־ממדית ומעצבת עתיד להתמודדות עם אתגרי המדינה והעם היהודי. הגדלת היקפי העלייה לישראל והגיור המקרב והמכיל היא רכיב חיוני בבניית העוצמה והחוסן הלאומי של עם ישראל.

זו שעת חירום אך גם שעת רצון. עת לעשות!