כשהייתי בחור בן 15 בישיבה קטנה, הלכתי יום אחד במסדרון ולפתע משהו טרד את מנוחתי. עד היום אני לא ממש יודע להסביר מדוע התעוררתי לזה דווקא באותה השעה ובאותו הרגע, אבל לפתע שמתי לב שהקירות בישיבה חשופים מדי. זאת אומרת שלא תלויים עליהם אף תמונה, או ציור או קישוט.
ושלא תחשבו שלמדתי באיזו ישיבה מוזנחת ומתקלפת, ממש לא. הישיבה־קטנה שלנו נחשבה עשירה ומבוססת ותמיד הייתה נקייה, והאוכל תמיד היה (יחסית) טעים, והמזגנים חיממו בחורף וקיררו בקיץ ועדיין, צהריים אחד פתאום שמתי לב שאפילו שהתנאים שלנו סבירים בהחלט, הרי שהמרחב הציבורי שלנו נטול יופי ואסתטיקה לחלוטין. חדרי המדרגות היו סתם חדרי מדרגות עם תאורת פלורסנט בוהקת, חדר האוכל היה מרווח עם שולחנות ארוכים בצבע ירוק בהיר כזה של בתי חולים, חדרי השיעורים היו מאורגנים עם ספסלים ושולחנות פורמייקה ובית המדרש היה עם תקרה גבוה, ארון קודש בלתי מתוחכם בעליל עשוי עץ, קירות מחופים ספריות גדושות בגמרות, קובצי מפרשים, סטים בצבע בז' של ריטב"א, סטים כחולים של רשב"א וסידורי תפילת כל פה.
אפשר לומר שאפילו קצת כעסתי בלב על המשגיח והשיחה הקצרה איתו, עם הניחוח של הקוטג', שהותירה בי רושם שלילי עז שהוביל אותי למחשבות מחאה
לכאורה, מה בחור ישיבה צריך יותר. איך פעם שמעתי בשם ר' חיים שמואלביץ'? "גן עדן הוא כיסא, גמרא וסטנדר" אבל הנה, עובדה. פתאום רציתי קצת יופי. משהו משובב עין ולב. מראה מרחיב דעת. אז הלכתי לחבר שלי דוכי אטיאס, שהיה בחור עם טעם טוב, והצעתי לו שנבקש מהחבר'ה שלמי שיש בבית איזו תמונה או ציור מיותר שיתרום אותו לישיבה וככה נקשט קצת את המסדרונות, ודוכי אטיאס אמר שזה רעיון טוב אבל כדאי לשאול את המשגיח קודם.
אז בשעת ערב אחת הלכנו ודפקנו על דלתו של המשגיח שפתח לנו בפה מלא לחם אחיד וקוטג'. הוא המהם לשלום והזמין אותנו לשבת. אז ישבנו, ואני בתום ליבי ניגשתי ישר לעניין ואמרתי לו, הרב, דוכי ואני חשבנו שאולי יהיה נחמד אם נקשט קצת את הקירות של הישיבה בתמונות או במשהו והמשגיח בלע את הלחם והקוטג' וניגב את הפה עם טישו וחייך חיוך סתמי ואמר, נו־נו. ואנחנו שתקנו רגע והסתכלנו אחד על השני ואז על המשגיח ודוכי אמר נו־נו ו…? אז המשגיח אמר שוב, נו־נו ועשה תנועה כזו עם הגבות שאומרת "שמעתי מה יש לכם להגיד וזה די נשמע לי כמו הדבר הכי מיותר ששמעתי אי פעם". ואנחנו שוב שתקנו ושוב הסתכלנו אחד על השני ואז שוב על המשגיח (שבינינו, אף פעם לא היה דמות מעוררת השראה) ואני ניגשתי שוב לעניין ואמרתי לו בתקיפות יחסית, מה זאת אומרת נו־נו הרב? אפשר או לא? והמשגיח חייך שוב ואז שאל, מה־מה־מה העניין בזה? ככה, עם שלוש פעמים מה. ואנחנו לא ידענו מה לענות על השאלה המוזרה הזו, אז שתקנו והמשגיח ליווה אותנו החוצה ואמר, תתרכזו בלימוד. עדיף. וסגר מאחורינו את הדלת.
במסדרון דוכי אטיאס אמר, איזה מזל ששאלנו, אבל אני, הראש שלי היה במקום אחר. אפשר לומר שאפילו קצת כעסתי בלב על המשגיח והשיחה הקצרה איתו, עם הניחוח של הקוטג', שהותירה בי רושם שלילי עז שהוביל אותי למחשבות מחאה. חשבתי על זה שאיזו מין שאלה לא הוגנת זו "מה העניין?" ואיך אפשר באמצעותה לרוקן מתוכן כמעט כל דבר עלי אדמות.
יום למחרת יצאתי בהפסקת צהריים לטייל קצת בשכונה. הימים היו ימי חודש שבט ובגינה הסמוכה לישיבה לבלבו שקדיות. אין עץ יפה ומרגש יותר משקדייה. תגידו מה שתגידו. אז ניגשתי לשקדייה אחת וקטפתי ממנה ענף ארוך עם המון פרחים לבנים והלכתי איתו לישיבה, ככה על הכתף. לקחתי בקבוק פלסטיק, חתכתי אותו באמצע, מילאתי אותו במים, נתתי את הענף בתוכו והנחתי בצד המסדרון. ליופי. למען יראו התלמידים ותתרחב דעתם ויתחדש לימודם כשקדייה פורחת, כשמש פז זורחת.
בהתחלה, בחורים עצרו ליד השקדייה ולא הבינו מה זו עושה בפתח בית המדרש. דוכי אטיאס היה הראשון שאמר, פשששש איזה יופי, אה? ואחריו עוד בחורים אמרו, כן זה באמת יפה. זה עושה טוב בלב. למחרת, בחור צעיר אחד משיעור א' הביא מהבית אגרטל זכוכית גדול והחליף את בקבוק הפלסטיק. בצהריים ראיתי בחור אחר מריח את פרחי השקד בעצימת עיניים. אלא שאז, בוקר אחד, המשגיח ביקש מג'ימי המנקה לסלק את "השמאטע הזה" אל הפח ואני נעצבתי אל ליבי, ומאז ועד היום, בכל שנה כשהשקדייה פורחת אני נוטל ממנה ענף, נותן אותו באגרטל מאולתר ומניח על אדן החלון לאות זיכרון ליופי הנעדר בתקופה ההיא.
