לפעמים כל מה שבנאדם צריך כדי להרגיש טוב עם החיים שלו, זה שהגורל ברוך הוא יסדר לו פגישה עם מישהו שהחיים שלו הרבה יותר מאתגרים משלך. השבוע, איך לומר בעדינות, קיבלתי כאפה של פרופורציות.
הכול התחיל ברדיו. במהלך פעילות של תוכן שיווקי, הצענו למאזינים לשכנע אותנו להגיע אליהם חמושים בטלוויזיה חדשה. אחרי שנצפה יחד במשחק, אנחנו נלך והטלוויזיה תישאר.
האמת, הופתענו מכמות הפניות. אנשים כנראה ממש רצו שנבוא (או פשוט חשקו בטלוויזיה). הבחירה הייתה לא קלה. יש לפעילויות האלה נטייה להפוך לתחרות מסכנות, ככה שממש התחשק לנו לבחור בבחורה הארגנטינאית שהתחתנה עם ברזילאי, ופעם בארבע שנים הם לא מפסיקים לריב למשך חודש. או בגברת בת ה־65 שצופה בכדורגל רק עם חברות בגילה, והן מכירות את ההרכב של צרפת, אנגליה וקוסטה ריקה בעל פה. כששאלתי אותה מה זה נבדל היא איימה שתקרע אותי בסטנגה. היה גם הבחור שקנה כרטיס למשחק מול ארגנטינה ב־1,500 שקל מספסר ואז הלך המשחק ואיתו הספסר. היה גם קובי הגרוש פעם חמישית, וסימה שרצתה לצבוע לבלונד ויצא ירוק, ואלימלך שאוהד מכבי חיפה שזו סיבה ממש טובה לרחם עליו. אבל אז הגיע רמי.
החצר האחורית
אפילו לא ידעתי שקיים דבר כזה משפחתון רווחה ומה זה בדיוק אומר. אבל כשרמי סיפר לנו שיחד עם אשתו ושלושת ילדיו גרים עוד 12 ילדים מִסיבות שעל חלקן עדיף לא לדעת, החלטתי לבוא. בתור אבא שמתבכיין על תאומים בלי הפסקה, כדאי לי לראות איך מנהלים בית עם 15 ילדים. ולו בשביל להרגיש קצת יותר טוב עם הרעש אצלי.
הגענו בסביבות שבע בערב לצפון הארץ. בכפר הילדים יש תשעה משפחתונים ובכל אחד גרים עשרה ילדים. רמי חיכה לנו בשער, לחץ את ידנו והוביל אותנו לביתו. היו לו עיניים עייפות קצת, שזה הדהים אותי. אני עם שלושה ילדים ויש לי עיניים עייפות המון. העמסנו את הטלוויזיה וצעדנו אחריו. "איך הגעתם לכאן?" שאלתי אותו. ומה שאני באמת רוצה לשאול זה "למה לעזאזל אתם עושים את זה לעצמכם?" הוא אפילו לא ענה לי. סתם דפק חיוך עם משמעות ועלה לפנינו במדרגות.
מתברר שהוא לא סיפר לילדים שהם זכו בטלוויזיה ויוכלו לראות את יתר משחקי המונדיאל. כך שאת פנינו קיבלו צרחות שאני חושב שביטאו שמחה. הבית היה מפוצץ באנשים, ילדים בגדלים שונים התרוצצו לכל עבר. במטבח הבית עמלה אשתו אפרת על הכנת ארוחת הערב. בדרך כלל היא מכינה אותה ל־15 איש. אם זה לא מספיק, הפעם הצטרפו אליה גם זוג שמנמנים תל־אביבים. לידה פרפרו שתי בנות שירות, שמוכיחות ששירות לאומי יכול להיות קרבי לא פחות מקרקל.
עמי המתקין התחיל לחבר את הטלוויזיה, ואנחנו ניסינו לברר עם רמי ואפרת מה לעזאזל גורם לשני אנשים מוכשרים, בעלי קריירות וחיים, לעזוב הכול ולתת כמה שנים מחייהם כדי להיות הורים לילדים שהוצאו מהבית ועברו לא מעט בחייהם הקצרים.
אחת מבנות השירות מציעה לי קפה, ואני עונה לה שהדבר האחרון שאני רוצה זה להפיל עליה עוד משימה. רמי עושה לנו סיור: שלושה חדרים שבכל אחד ארבע מיטות קטנות, מקלחת ושירותים. הילדים מתרגשים מהטלוויזיה החדשה ומשני האורחים המוזרים לא פחות. אני מסתכל על החדרים: הם מסודרים יותר מהחדר של העולל. זה מעצבן אותי וגורם לי להעריך עוד יותר את רמי ועוד פחות את עצמי. אני שואל את רמי אם הוא מכיר את הסיפור שהביא כל ילד לכאן. הוא עונה לי שכן ושלפעמים הוא מצטער על זה. מאחורי החיוכים, הרעש והכיף, מסתתרים לא מעט סיפורים שצמחו בחצר האחורית של המדינה. תקיפות מיניות, אלימות, הזנחה ועוד דברים שאתה לא יכול לראות על פנים של ילד בביקור של שעתיים, אבל ברור שלא קל לגדל 12 כאלה.
אנחנו עוברים בחדר הכביסה שכולל שלוש מכונות, אני מצלם ושולח לשירן שלא מפסיקה להתלונן על כמויות הכביסה שיש לה. וזה עוד לפני שדיברנו על קיפול. על הקירות יש לוח הימורי מונדיאל שהכינו הילדים, או כמו שאפרת מתקנת אותי "ניחושי מונדיאל". עמי המתקין מסיים עם הטלוויזיה ומדליק אותה. בעוד חצי שעה מתחיל משחק של ברזיל והילדים מתחילים להתאסף בסלון הבית. ליד רמי יושב ילד שנראה כאחד הבכירים במקום. רמי לוחש לי שהילד אצלו כבר שש שנים, ובקרוב יחזור לאימא שלו שעברה תהליך שיקום ארוך. אני תוהה בפניו אם לא מסוכן להחזיר ילד לאימא כזאת, והוא משיב: "גם ילד שהוריו הרביצו לו, רוצה לאבא ואימא". אני לא כל כך יודע מה לעשות עם המשפט הזה, אז אני עושה את מה שאני תמיד עושה כשאני נבוך: דופק מיד ביס בחצי פיתה עם נקניקייה שאפרת דחפה לי רגע לפני שהילדים יפשטו על המזון.
המשחק מתחיל. ברזיל נגד שווייץ. הילדים מתיישבים מול הטלוויזיה. אני שואל את רמי אם הם תמיד כאלה שמחים, הוא עונה לי שיש גם רגעים קשים אבל לרוב כן. גם הטלוויזיה החדשה והעובדה שמותר להם להישאר ערים עד אחת־עשרה בלילה עוזרות.
כל עשרים שניות רמי או אפרת מפעילים ילד אחר. "נאור שטפת פנים?", "דני למה אתה לא אוכל?", "דוד דיברת עם אימא היום?". רמי מספר לי שיש ברחבי הארץ עוד עשרות כפרים לילדים שהחיים לא ריחמו עליהם. אבל זוגות כמו רמי ואפרת כן.
בשביל מישהו
זה לא רק טור פרגון לזוג שבחר לעשות טוב, או להמון זוגות שלא פגשתי ובחרו גם הם לתת בשקט, בלי רעש וצלצולים. טוב, אולי כן עם רעש אבל כזה של ילדים. זה טור על מפגש שגרם לי לחשוב, ולא כסיסמה, על שאלה אחת פשוטה: האם אני עושה מספיק טוב? נכון, זה עניין של אופי, ולא לכולם יש אופי כמו לרמי ואפרת. ועדיין, זה תירוץ. האם אני בחיי הדי נוחים נותן מספיק? מתי לאחרונה יצא לי לעזור למישהו? האם יש מישהו בעולם שיכול להגיד שבלי העזרה שלי, החיים שלו לא היו נראים אותו דבר? אני ממש לא בטוח. אבל אם יש משהו שהמפגש עם רמי ואפרת גרם לי להבטיח לעצמי, זה שממש אשתדל לבחור בטוב. או לפחות שארגיש ממש רע כל עוד אני לא.
***
מוקדש באהבה לרמי, אפרת, ועוד הרבה זוגות שגרים במשפחתוני רווחה. אלו שעוזרים לילדים שמרגישים שהחיים ויתרו עליהם, לא לוותר על החיים. תודה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
