שבוע אחרי הסערה שחולל האיום של מתנגדי הרפורמה המשפטית על הכלכלה, נראה שהרוחות נרגעו במעט. הבורסה שחוותה יום של ירידות חדות, בעיקר במניות הבנקים, על רקע ההפחדות, זינקה למחרת ומניות הבנקים שבו לעלות. גם יחסי הדולר־שקל לא ממש מותאמים לתחזיות השחורות של אותם כלכלנים, שהזהירו מאסון קרב ובא.
מלבד מצבה האיתן של הכלכלה הישראלית – התהליכים הגלובליים, האינפלציה והריבית בעולם, כמו גם עונת הדו"חות הכספיים של החברות בארה"ב ועוד, משפיעים גם הם בסופו של דבר על השווקים כאן. לניסיונות מלאכותיים לייצר תבהלה והידרדרות, יש אפקט קצר מאוד על המשקיעים בשוקי ההון.
ביקורת נוקבת ספג מנכ"ל בנק דיסקונט, אורי לוין, על כך שבלהט התנגדותו לרפורמה המשפטית גרר למאבק הפוליטי גם את הבנק שבראשו הוא עומד, תוך פגיעה בלקוחות ובבעלי המניות. הרשת התמלאה בהודעות של לקוחות המבשרים על עזיבתם את הבנק לאור התנהלותו של המנכ"ל. אבל בעיניי מטרידה לא פחות דווקא התנהלותו של מנכ"ל בנק הפועלים דב קוטלר. בפגישת בכירי המשק עם ראש הממשלה בסוף השבוע שעבר, טען קוטלר כי "נרשמת משיכה של כספי פיקדונות מצד משקיעים זרים". הוא הסביר שזו עלולה להיות מגמה, אם כי הדגיש שמדובר בהיקפים קטנים, והדהד את הטענה הזו בכל כלי התקשורת.
בהחלט ייתכן שמשקיעים שואלים שאלות ומביעים עניין במתרחש; התבהלה שמעוררים כאן גורמים פוליטיים אכן עלולה להרתיע אנשים מבחוץ, שאינם בקיאים בפוליטיקה ובהתנהלות הישראלית. כאן בדיוק תפקידו של מנכ"ל הבנק, להרגיע את החששות ולמלא בנאמנות את משימתו עבור לקוחות הבנק ובעלי המניות.
הטענה שלפיה צריך לחשוש משום ש"נרשמת משיכה של כספי פיקדונות מצד משקיעים זרים", היא הזיה ובעיקר הטיה. מדוע? אגלה לכם סוד: בכל יום משקיעים זרים מושכים פיקדונות מצד אחד ומפקידים כספים מצד שני. אין בכך שום דבר חריג או ייחודי. בנקאים בכירים ששוחחתי איתם הרימו גבה נוכח ההצהרה התמוהה ששחרר מנכ"ל בנק הפועלים. לדבר על מספר מועט של משקיעים זרים שמושכים כספים ולהציג את זה כבעיה – זה מאוד לא רציני; לא לציין שבמקביל יש גם הפקדות – זה כבר הוספת חטא על פשע. נראה שהמצג הזה התאים לנרטיב שקוטלר ביקש לשדר.
תהיה זו תמימות לחשוב כי הטלטלות שחווה המשק, על רקע ניסיונותיהם של פעילי המאבק הפוליטי נגד הרפורמה המשפטית לערער את הכלכלה – מאחורינו. אבל למען אזרחי ישראל, כלכלת ישראל ומדינת ישראל, צריך לקוות ולוודא שבכירי המשק ידעו להפריד בין הבעת דעתם האישית ובין רתימת הגופים העסקיים שהם אמונים על ניהולם, לטובת מאבק פוליטי על נושא שנוי במחלוקת.
