הדיווחים אודות כוונות לפצל את הרפורמה המשפטית ולחוקק אותה בשלבים, מטרידים. אכן, מדובר במהלך חקיקה גדול, כבד, עמוס פרטים ומורכב, שקשה להשלים את כולו בפרק זמן קצר. לכן פיצול הוא לכאורה מהלך מתבקש, שיאפשר את חקיקת כל אחד מחלקי הרפורמה בקצב נכון, בלי לתת לבג"ץ ולשלוחותיו תירוץ להגדיר את הליכי החקיקה כחפוזים ובעייתיים. ברגע שהרוב הקואליציוני יציב ובטוח, אין לכאורה גם חשיבות לסדר החקיקה. קלקולים שנמשכים עשרות שנים יוכלו לחכות עוד כמה חודשים. לכאורה, אין סיבה משמעותית לדאגה. אולם כל זה נכון רק אם מביטים על הפוליטיקה במנותק מההתרחשויות בשדות הלא פוליטיים שמסביב. כאשר מרחיבים מעט יותר את המבט, מגלים תמונה מאתגרת יותר.
ממשלת ישראל נתונה תחת לחצים כבדים מאד סביב סוגיית הרפורמה. ספק אם נתניהו העריך נכונה את הלחץ הפנימי והחיצוני בנושא. בסביבת ראש הממשלה מנסים להדוף חלק מהלחצים, אך היכולת לעשות זאת מוגבלת. ישנם אמצעי לחץ שקשה מאוד להתמודד נגדם, למשל הוצאת כספים מישראל על ידי אנשים פרטיים וחברות. בחלק מהמקרים מדובר במהלכים לא הפיכים בטווח הקצר, כך שגם עצירה של הרפורמה בהמשך לא תרפא את הנזק שנוצר. ממילא, כושר הספיגה של ראש הממשלה מוגבל.
לכן, כל מהלך של פיצול, שאיננו מלווה בהידברות עם האופוזיציה ובעיקר עם בכירי מערכת המשפט בנוגע לשאלה מה יחוקק כעת ומה בהמשך, עלול להתברר כסוף פסוק. מה שיחוקק בגל הראשון – יעבור, ומה שלא – ידחה למועד בלתי ידוע. אלו לא חששות באוויר. במקביל, מי שעוקב אחרי ההתרחשויות בליכוד ובעוצמה יהודית יכול כבר כעת לראות שהקואליציה הנוכחית יציבה פחות משנדמה, ולכן טיב הפיצול הוא קריטי. איש אינו יכול להיות בטוח שהקואליציה הנוכחית תחזיק מעמד אפילו שנה מהיום.
הרפורמה של לוין ורוטמן מחולקת לכמה חלקים שלא כולם חשובים באותה מידה. למעשה, יש ברפורמה חלקים שנועדו לטפל בבעיות יסוד, ויש חלקים שמטרתם טיפול בכאבי בטן מקומיים. כך למשל, הן לש"ס והן ליהדות התורה דחוף לחוקק את פסקת ההתגברות. הסיבה לכך היא אמונתן שפסקת ההתגברות תוכל לאפשר את העברת חוק הגיוס גם בנוסח שנפסל בעבר בידי בג"ץ, וכעת נוסף לכך גם "חוק דרעי". אך האם פסקת ההתגברות היא חלק כה יסודי ברפורמה. אם תשאלו כל אחד מהמשפטנים הרציניים שמלווים את החקיקה, הן תומכים והן מתנגדים, הם ישיבו לכך בשלילה.
ישנן סוגיות יסודיות הרבה יותר, שהשפעתן דרמטית הרבה יותר, אך טווח הזמן שייקח להן להשפיע ארוך יותר. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא שינוי שיטת בחירת השופטים. אם בית המשפט יהיה מרוסן יותר, המחוקק לא יידרש לרסן אותו בעזרת פסקת ההתגברות, ביטול עילת הסבירות וכדומה.
אולם, אולי דווקא משום שמדובר במהלך יסודי יותר, ביצועו ייקח זמן רב יותר. גם אם החוק יחוקק מחר, שינוי פניו של בית המשפט ייקח שנים. מי שרוצה תוצאות מיידיות אבל עסוק בסוגיות משניות, מעדיף פלסטרים ותחבושות על פני ניתוח ארוך לפתרון הבעיה. ללוין ורוטמן אסור להתפתות למהלך כזה, משום שבסופו אנחנו עלולים להיוותר רק עם החלקים החשובים פחות של הרפורמה, ואת החלקים בעלי הפוטנציאל לייצר שינוי עומק – להפסיד.
