"הוא העמידם בשני טורים כאילו התקינם לתחרות של משיכה בחבל,… מצוידים היו במחבטים,… במקלות רועים,…בקלשונות של עץ… והם הלקוהו אחת ואחת עד מוות… והעתירו עליו חבטות,… ודשו בקלשונות העץ,… טלטלוהו עד קצה השונית והשליכוהו לתוך הנהר, ודם הכתים עכשיו את כפות ידיהם ואת בגדיהם, החלו להרגיש בעליל, כי אלו היוצאים מן העירייה הם באמת אויביהם בנפש ויש להשמידם".
תיאור זה מופיע בספרו של ארנסט המינגווי "למי צלצלו הפעמונים", שנכתב אודות מלחמת האזרחים שנערכה בספרד בשנות השלושים. הטבח שתיאר המינגווי, שבו שלחו הספרדים יד איש באחיו, התרחש ברחבת העירייה. והשאלה המתבקשת היא האם לכך התכוון ראש עריית תל-אביב, רון חולדאי, כאשר איים: "נעבור ממילים למעשים".
מוטב להם, לכל אותם מסיתים, שיזכרו במוראותיה של מלחמת אזרחים לפני שהם נותנים דרור ללשונם הארסית.
הדבר הראשון שחולף בראש לשמע קריאות ההסתה לרצח שהשמיעו עו"ד דוד חודק ואל"מ במיל' זאב רז הוא; מה היה עולה בגורלו של השר לביטחון לאומי אילו היה מעז, אי אז בימי בחרותו, להשמיע קריאות שכאלה. התשובה לכך ברורה לכל, ועל זוטי דברים עצרו את בן־גביר ורמסו את זכויות האדם שלו. לעומת זאת שני המסיתים הללו, כמו גם גנרלים בדימוס חסרי אחריות, אינם מוצאים עצמם נלחמים שוב, והפעם בפשפשים של חדרי החקירות.
כדאי לנסות לברר כיצד נוצרה אותה חסינות שמכוחה מעזים גורמים שונים להסית לרצח ללא חשש מחד גיסא, ואיזה מחסום מונע מהמשטרה והשב"כ למלא את ייעודם ותפקידם במקרים שכאלו מאידך גיסא. לפני כן יש להבהיר ולהדגיש כי אין כאן פנייה, או רמיזה כלשהי, לשר לביטחון לאומי להורות על מעצרם של פורעי חוק אלו. אין זה מתפקידו ומסמכותו של שר וטוב שכך הדבר. חבל שהשרים מהשמאל התערבו בעבודת משטרה לאורך השנים, אך כפי שיובהר לעיל איש לא ראה בכך משהו חריג. אולי כדאי גם להזכיר את מעצרו של טירן פולק בהר הרצל, מעצר שנעשה בהוראת נשיא המדינה עזר ויצמן.
התשובה לשאלה, כיצד נוצרה החסינות, היא שהריקבון הממאיר, שפשה במערכות החוק והביטחון של המדינה, הוא נגזרת של התרבות הארגונית הסוציאליסטית והגלותית שהשרישה העלייה השנייה במדינה. "מפלגת אחדות־העבודה, הייתה אחראית לעיצוב הדפוס הדומיננטי של התרבות הפוליטית ביישוב" כתב אהוד שפריצק בספרו "אי־לגליזם בחברה הישראלית". מניתוח דבריו של שפרינצק על כך "שרוב אנשי העלייה השנייה היו בראשית דרכם משוללי תודעה ביורוקרטית ואדמיניסטרטיבית, מודרכת על־ידי סוציאליזם נאיבי", ניתן לטעון שעלייה זו היא שייצרה סיאוב מובנה במערכות הפנימיות של המדינה.
האכיפה הבררנית של המשטרה והשב"כ במקרים החמורים שלפנינו היא תוצאה של מה שהגדיר שפרינצק "אילגליזם חבוי". "את האילגליזם שהתפתח בשנות ה־50 ניתן לכנות אילגליזם חבוי. אמנם הוא התקיים, אך הודחק מאחר שעמד בניגוד גמור לאידיאולוגיה הממלכתית של התקופה". רוצה לומר החוק לא נועד לאנשי שלומנו, קרי חברי מפא"י, אלא לאזרחים מן השורה. מגמה זו ממשיכה עד ימינו אלה והיא משתקפת בסלחנות של מערכות השלטון כלפי עבריינים כבדים ומסוכנים, כמו אלה שהסיתו לרצח.
ועל כל אותם "לשעברים" המתהדרים בנוצותיהם כבר כתב מאיר הר-ציון בפרקי יומן את הדברים הבאים: "יש אנשים שפעלו ועשו דברים רציניים והגיעו לשיאים, אך שעתם נסתיימה… אנשים כאלה מתחילים להשקיף אל פסגותיהם מלמטה למעלה ושוב אינם יכולים לחזור אליהן ואפילו אינם שואפים לשוב ולעלות אליהן. הם מסתפקים בעברם העשיר ואינם רואים עצמם כנתבעים לדאוג שההווה ישתווה אל העבר".
כיום, ה"אנשים שפעלו ועשו דברים רציניים והגיעו לשיאים", אינם "מסתפקים בעברם העשיר". התסכול שלהם, מכך שאינם יכולים לחזור עוד לפסגה, מדריך אותם לנסות ולדרדר מדינה שלמה אל התהום.
