יעל בן דב נולדה בירושלים בשנת 1928 בשם חיה ברנדווין למשפחה חרדית בעלת ייחוס חסידי. בגיל צעיר, ובצעד יוצא דופן למגזר אליו השתייכה, היא הצטרפה למועדון בית"ר המקומי והפכה לפעילה מסורה. במקביל, היא למדה בסמינר לגננות של המזרחי אך סולקה ממנו לאחר שהתגלה שהיא חברת בית"ר, תנועה שמנהלי המוסד החינוכי אסרו על החברות בה. אך גם ימיה בבית"ר לא ארכו ולאחר שחשה שהמקום אינו מתאים להשקפותיה הצטרפה לתנועת "ברית חשמונאים" הדתית ששאפה לחנך את חבריה לאור גבורתם של מתתיהו ובניו ששחררו את המולדת מעול זרים. רבים מחברי ברית החשמונאים היו חברים בלח"י, וחיה, שחיפשה את הדרך להתגייס למחתרת, נשאבה בטבעיות לתוך הפעילות החשאית. בתחילה הוטל עליה להעביר מכתבים וחבילות קטנות, ולאחר שהשכילה בתושייה רבה להעביר מזוודה גדולה מלאה בנשק, היא הפכה לחברת מחתרת במשרה מלאה. ככינוי מחתרתי היא בחרה את השם "יעל" ע"ש הגיבורה התנ"כית, אותו אימצה לימים כשמה. "איכשהו החלקתי לתוך הלח"י ולפעילות אינטנסיבית בה מבלי לעבור וועדת קבלה, בלי עיניים קשורות ובלי שבועה רומנטית עם יד על האקדח" סיפרה לימים.
פעילותה של יעל בלח"י לא נעלמה מעיני הבריטים ובלשים הגיעו לבית הוריה לחפש אותה. למזלה היא לא שהתה בבית באותן שעות וניצלה ממאסר. ביקור המשטרה לא הפתיע את המשפחה. זמן קצר לפני כן מצאה אימה כרוזי לח"י ואקדח מוסתרים במחבוא בבית והבינה שביתה חברה במחתרת החשאית והקיצונית. למרות תחנוני אימה, יעל סירבה לפרוש מלח"י, היא עזבה את הבית וירדה למחתרת. ללא משפחה, ללא מגורים וללא חברים. "לא פעם נאלצתי לישון בחוץ. קשים מכל היו לילות החורף. גשם, ברד, ולי אין מקום להיכנס אליו. כולי רטובה ורועדת…לא היה לי לאן ללכת. הביתה לא יכולתי לחזור, קרובי משפחה וגם חברים התנכלו לי", תיארה את הימים הקשים שעברו עליה.
גילה הצעיר ומסירותה הרבה הכשירו אותה להיות אחראית על תא נוער של לח"י ולגיוס פעילים צעירים למחתרת. שרות הידיעות של ההגנה שעקב אחרי פעילי המחתרת זיהה אותה כאחת הפעילות המרכזיות של לח"י בירושלים. אחד מהתפקידים המרכזיים של תאי הנוער היה להדביק את כרוזי המחתרת ולהביא את דברה לציבור. כאחראית התא, הוטל על יעל לסייר בשטח ולהזהיר את הצעירים המדביקים בעת הצורך. באחת ההדבקות היא זיהתה שוטרים המתקרבים לנערים והזהירה אותם. השוטרים דלקו בעקבותיה והיא הצליחה להימלט ממאסר בעור שיניה בסיוע אוהדים שהבחינו במרדף. אחד מחניכיה היה אלכסנדר רובוביץ' שנחטף בידי יחידת צבא מיוחדת בפיקוד מייג'ור רוי פארן. הוא עונה למוות ומקום קבורתו לא נודע. המקרה הטריד את רוחה של יעל כל חייה.
חזותה הצעירה ולבושה הדתי הפכו אותה לנכס עבור מחלקת המודיעין של לח"י והיא השתלבה בפעילות המחלקה. היא קיימה תצפיות על יעדים בריטיים, עקבה אחרי קציני צבא ומשטרה בכירים וישבה בבתי קפה במעקבים. אחת הפעולות הבולטות בהן נטלה חלק הייתה שחרורו ממאסר של ד"ר ישראל שייב (אלדד) ממנהיגי לח"י. אלדד נאסר בידי המשטרה בעת שלימד בגימנסיה בתל-אביב. הוא ניסה להתחמק מהשוטרים ונפצע קשה כשנפל מקומה גבוהה בבניין אליו נמלט. במשך תקופה ארוכה כל גופו היה נתון בגבס, וכשהשתחרר ממנו, היה מובא מעת לעת לבדיקות אצל האורתופד ד"ר טרוי ברחוב הנביאים בירושלים, סמוך למגרש הרוסים. חברי לח"י החליטו לשחררו בזמן שהוא מבקר שם. מכיוון שתדירות הביקורים במרפאה לא הייתה סדירה, התרכז כוח גדול יחסית של לוחמי הלח"י בדירת מסתור סמוכה וחיכה לבוא "הדוקטור", כך כונה אלדד במחתרת. תפקידה של יעל היה לתצפת על המרפאה ולהזעיק את הלוחמים כשאלדד יגיע. מעל שבועיים הסתובבה יעל בשטח וחיכתה לבוא "הדוקטור". כשהגיע לבסוף היא הזעיקה את חבריה ואלו פשטו על המרפאה, השתלטו על השוטרים שליוו את אלדד והבריחו אותו בחזרה לפעילות במחתרת. לאחר הפעולה, היה מי שחשד בצעירה שבלטה בשטח ופנה למשטרה. תיאורה פורסם בתחנות המשטרה כמבוקשת לחקירה ובעקבות כך היא נאלצה להימלט מירושלים.
הפעולה המפורסמת ביותר הקשורה ביעל הייתה ניסיון ההתנקשות בגנרל בארקר, מפקד כוחות הצבא הבריטי בארץ-ישראל. לזכותו של הגנרל נזקפה בין השאר פקודה אנטישמית שאסרה על החיילים הבריטיים לבקר בבתי עסק ובבתי שעשועים השייכים ליהודים כדי "להעניש את היהודים בדרך שתכאב לגזע זה – על-ידי שיפגעו בכיסיהם ויראו להם את רגשות התועבה שאנו חשים כלפיהם". לשם חיסולו, חברו האצ"ל והלח"י לפעולה משותפת: לאחר תצפיות ומעקבים אחרי הגנרל נמצאה נקודת תורפה באבטחה הכבדה שסביבו. בכל בוקר הוא היה צועד מביתו למשרדו ששכן במלון המלך-דוד. התוכנית שהתגבשה הייתה להציב במסלול ההליכה "מטפלת" עם עגלת תינוק. אך במקום תינוק, בעגלה תהיה בובה והיא תמולכד במטען גדול של 60 ק"ג חומר נפץ ומסמרים וכאשר הגנרל יעבור לידה היא תתפוצץ. לצורך הפעולה המציאה המחלקה הטכנית של לח"י פתיל מיוחד שאינו מוציא עשן כשהוא נדלק. לתפקיד המסוכן של ה"מטפלת" נבחרה יעל. במשך יומיים היא חיכתה לבוא הגנרל בינות לשוטרים ולחיילים שסיירו בשטח מוכנה להדליק את הפתיל ולהפעיל את המטען. אך לשווא. באחד הימים היא אף עוררה את רוגזה של עוברת אורח שהתרעמה על כך שהיא מוציאה את "התינוק" בקור העז של ירושלים. בדיעבד התברר שהגנרל לא היה בארץ באותם ימים וכך ניצלו חייו. העגלה נתנה במתנה לאחד מהפעילים שבאותם ימים נולד לו בן. "נשמתי לרווחה" סיפר מפקד הפעולה שעקב בחשש כבד אחרי יעל. "זו הייתה לי הפעם הראשונה שלא הצטערתי שפעולה לא בוצעה. כיום, כשאני פוגש את יעל עם נכדיה, אני שמח שבעתיים".
לאחר הקמת המדינה נישאה יעל לפעיל לח"י, טודי פלאי, ונישאה בשנית לשבתי בן-דב, אינטלקטואל והוגה דעות מקורי, חבר לח"י אף הוא שישב במאסר שנים רבות בארץ ובמחנות באפריקה. שניהם השתייכו לחוג סולם של ד"ר אלדד. לאחר מלחמת ששת הימים עברו בני הזוג ל"בית השבעה" בשכונת בית חנינה בירושלים עם מספר משפחות נוספות מיוצאי לח"י. יעל ניהלה שנים רבות בית-ספר לחינוך מיוחד, התנדבה במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים והרבתה לספר בפורומים רבים על קורותיה במחתרת.
בחורף שעבר, בליל סוער במיוחד, היא השתתפה באירוע מיוחד לזכרו של מייסד לח"י, אברהם (יאיר) שטרן שהתקיים במרומי הר הזיתים מטעם "קרן אביה". למרות גילה המבוגר ומצבה הרפואי היא סיפרה בלהט רב על המחתרת ועל הפעולות בהן השתתפה והלהיבה את הקהל הרב שהשתתף באירוע. באופן טבעי היא הפכה לכוכבת הערב. רבים ביקשו להצטלם איתה למזכרת, הביעו את הערכתם הרבה אליה וסיפרו על ההשראה ששאבו ממנה. עבורה המילים האלמותיות שכתב שטרן "משורה משחרר רק המוות" היו דרך חיים והיא חלמה להקמת מלכות ישראל היעודה. יהיה זכרה ברוך.
