מכון התקנים הישראלי ידוע ביכולת האינסופית שלו ליצור תקנים ישראלים ייחודיים, שנועדו להגן על העם היושב בציון מאימת התחרות החופשית עם מוצרים מחו"ל. התקנים הללו הונדסו, במקרים רבים, באופן מדוקדק על ידי אלו שתחרות חופשית ומחירים זולים יפגעו בהם. החל מהתקן הישראלי הייחודי שאסר סגירת שקיות תה עם סיכה שקנה ל"ויסוצקי" עשרות שנים של בלעדיות בשוק, דרך תקן ייחודי למערכות החשמל במזגנים, שהביא לכך שמי שמעוניין לייצר מזגנים לישראל חייב להחזיק קווי ייצור ייחודיים (שבוטל ממש לאחרונה), וכלה בקביעה שקטשופ היינץ, הקטשופ המסחרי הראשון בעולם, אינו קטשופ, ושעל מנת שיוכל להיקרא בישראל קטשופ הייתה נדרשת מעורבות ישירה של שר הכלכלה (התערבות שלאחריה היינץ לא טרחו לשנות בחזרה את השם, כי ביננו, כולם יודעים מה הם מוכרים בבקבוקים האדומים ההם). כעת נראה שמכון התקנים מעוניין בתקן ישראלי חדש – רמת חריפות הביקורת המותרת על מכון התקנים עצמו.
יונתן סורוצקין, חוקר בפורום קהלת ופעיל ימין כלכלי מוכר למדי (חפשו את תולדות המאבק שלו בעיריית ירושלים על תליית שלט נגד ההסתדרות – לא תתאכזבו) כתב לפני כשלושה שבועות טור לרגל מינויו לתפקיד שר הכלכלה של ניר ברקת. בטור הפציר סורוצקין בברקת לא לנסות ממרום תפקידו לתכנן את הכלכלה, נקודת תורפה של שרי כלכלה קודמים, אלא לנסות לשחרר אותה ככל הניתן, בין השאר מעונשם של מספר גופים שנמצאים תחת משרד הכלכלה ותחת אצטלה של קידום המשק והכלכלה פוגעים בישראל. בין שאר הגופים המוזכרים הזכיר את מכון התקנים, אשר כפי שנאמר בפתחו של טור זה, פעמים רבות יוצר תקנים ייחודיים המונעים תחרות, תקנים אשר לעיתים קרובות מעורבים בניסוחם יצרנים מקומיים חזקים.
הביקורת שהושמעה בטור אינה יוצאת דופן ואינה חדשה. התלונות על חלקו של מכון התקנים ביוקר המחיה מושמעות תדיר על ידי קובעי מדיניות, עיתונאים וכלכלנים, ורפורמות שנועדו לחלץ מתחת ידיו של המכון עוד ועוד מוצרים מקודמות בממשלה אחרי ממשלה. אולם, באופן חריג מאוד ושערורייתי לחלוטין, פירסומו גרם למכון התקנים להגיב באמצעי קיצוני. אולי מדובר בניסיון אגרסיבי לסמן טריטוריה לשר החדש, אולי החשש מהמשך קידום רפורמות תקינה שיפגעו בכוחו, אולי ההפנמה של מכון התקנים שיותר ויותר אנשים רואים בו גורם שיוצר יותר נזק מהתועלת אותה הוא אמור להביא, בשורה התחתונה מכון התקנים לא נותרו חייבים – והגישו תביעת לשון הרע על סך של מאה אלף ש"ח(!) כנגד סורוצקין. כן, מה שקראתם – גוף סטטוטורי, שמתקיים מהכספים אותם הוא גובה מהיבואנים שמחויבים לאשר אצלו את מוצריו (מאות מיליונים בשנה שמוטלים בסוף עלינו, צרכני הקצה), הגיש תביעת השתקה נגד פובליציסט, רק בשל העובדה שהעז לבקר את עבודתם, עבודה אותה הם מבצעים, לכאורה, בשליחות הציבור בישראל.
תביעות מכוח חוק לשון הרע, תביעות דיבה בלשון הפופולרית, הפכו לספורט לאומי בישראל בחסות הרשתות החברתיות, היד הקלה על המקלדת והפיצויים ללא הוכחת נזק הקבועים בחוק. אולם, גם באקלים הישראלי הפרוע מדובר בתביעה חריגה וחמורה, תביעה של אזרח פשוט, על ידי גוף עוצמתי, בשל העובדה שהעז להביע ביקורת במסגרת הרמה הגבוהה ביותר של הזכות הגבוהה ביותר של חופש הביטוי שניתן לדמיין – טור דעה בעיתון יומי. מי שיודעים לבקר כל כוס חרסינה שמיובאת לארץ ולדרוש ממי שמייבא אותה עמידה בתנאים אותם הם קובעים צריכים לדעת לעמוד בביקורת בעצמם. הגיע הזמן שבמכון התקנים יפנימו שאם נשמעת כלפיהם ביקורת עקבית, ייתכן שאין מדובר באנשים המעוניינים להפיץ עליהם דיבה, אלא באנשים הדורשים, במסגרת הדמוקרטיה בה אנו חיים ובמסגרת החופש הבסיסי שדמוקרטיה כזאת מספקת, תיקון ושיפור.
תביעת ההשתקה כנגד סורוצקין ככל הנראה תידחה. קשה לדמיין שופט שיגדיר מספר שורות ביקורת מתונות למדי בטור פובליציסטיקה כפרסום אסור לפי חוק, ונראה פשוט שההגנות שחלות בחוק, לרבות ההגנה שקיימת בחוק לפרסום על גוף ציבורי, חלות על מקרה זה. אולם, מטרתה של התביעה עשויה להיות מושגת בעצם פרסומה – גרירתו של בעל טור להליך משפטי מתיש ויקר עלולה להרתיע את הכותב הבא.
מכון התקנים הוא גוף גדול ובעל אמצעים, אמצעים ציבוריים, ומבחינתו, ניהול התביעה הוא חסר סיכונים, גם אם בסופה יוטלו עליו הוצאות כלשהן. מבחינתו של האדם הקטן, תביעה כזאת היא מלחמת התשה יקרה בזמן, בכסף ובעוגמת נפש, והפיצוי שניתן על ידי בתי המשפט למי שהתביעה כנגדו נדחתה אינו מתקרב לפצות על כך. לכן, הדרך היחידה לנצח את מכון התקנים היא להילחם חזרה – לספר לציבור על הכשלים שקיימים בו כגוף ציבורי, ולספר לציבור על האופן בו נוהג הגוף העוצמתי הזה, הגוף שהפך לאחראי לחלק נכבד מיוקר המחיה הישראלי יוצא הדופן, כלפי מי שמעז להביע כנגדו ביקורת. והעיקר – לא לפחד כלל.
