אולי בהשפעת מפלגת נעם, התרגלנו בזמן האחרון למחשבה שפסגת הקיום הדתי היא משפחה נורמלית. תנועות מן הקצוות הדתיים ביותר במגזר מתהדרות בשמות כמו "בוחרים במשפחה" או "המכון הישראלי למשפחה"; וההצהרה הראשונה שאיתה יצא אל העולם ארגון חרד"לי חשוב בשם "רבני תורת הארץ הטובה" הייתה שיש לשמור מכל משמר בגני הילדים את המנהג המקודש של אבא ואמא של שבת.
זה קצת מפתיע כי דתיות, במהותה, מכרסמת ברעיון המשפחה. כבר בדיבור הראשון של א־לוהים אל אברהם הוא נדרש לנטוש את בית אביו, ופרקים ספורים לאחר מכן הוא מצטווה להעלות לעולה גם את זרעו. לאחר חטא העגל תובע משה מבני לוי: "שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ". ולפני מותו משה מברך אותם על העמידה במבחן: "הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָיו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ". לא מדובר רק במקרי קיצון, שבהם בני המשפחה הם עובדי עבודה זרה. "כל הרוצה לכנוס בעבודת ה'", כתב ר' נחמן, "לא יסתכל על שום אדם המונעו, כגון אביו ואמו או חותנו ואשתו ובניו".
דתיות, במהותה, מכרסמת ברעיון המשפחה. כבר בדיבור הראשון של א–לוהים אל אברהם הוא נדרש לנטוש את בית אביו, ופרקים ספורים לאחר מכן הוא מצטווה להעלות לעולה את זרעו
המסגרת המשפחתית היא אחת העוצמתיות ביותר שקיימות, והנאמנות כלפיה עשויה להיות כמעט מוחלטת, לא פעם גם על חשבון ערכים אחרים. לא במקרה, כשהתורה מתארת את החשש מפני מי שישפיעו עלינו באופן שלילי היא מדברת על מצב שבו "יסיתך אחיך בן אמך או בנך או בתך". בשם הקשר המשפחתי נעשים הפשעים הגדולים ביותר: "משפחה" היא מילת המפתח בטרילוגיית סרטי "הסנדק", כמו בכל סרטי המאפיה הגדולים. בטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים" עובר אנאקין סקייווקר מן הצד המואר אל הצד האפל והפך לדארת' ויידר רק כדי לשמור על חיי אשתו וילדיו. אחת הדילמות היסודיות ביותר בחקר המוסריות נקראת "הדילמה של היינץ", והיא עוסקת באדם שאשתו חלתה במחלה קשה והדרך היחידה להצילה היא גנבה של תרופה מסוימת מבית המרקחת. על פתרונות אפשריים לדילמה נכתבו אינספור מילים, אבל עצם ההצגה שלה ממחישה את זמינות הניגוד בין המחויבות המשפחתית למחויבות ערכית ומוסרית. מה שאינו מפתיע במיוחד לאור זאת שהמשפחה היא ביסודה הרחבה של האדם עצמו, והדאגה לה היא פיתוח של אינסטינקט טבעי, אגואיסטי בבסיסו, שהוא מנת חלקם גם של רבים מבעלי החיים.
במאמר מרחיק ראות מאמצע שנות השבעים הביע מורי ורבי הרב ליכטנשטיין זצ"ל את החשש שמא המתקפה הפרוגרסיבית על מוסד המשפחה תוביל את החברה הדתית אל הקיצוניות ההפוכה. הוא האריך כדרכו להראות שההלכה היהודית מתאפיינת ב"המעטה יחסית במרכזיות המשפחה" וחתם את דבריו במילים: "אין עוד מלבדו – ואפילו המשפחה". זה מעניין במיוחד כי היה זה אותו הרב ליכטנשטיין עצמו אשר העיד על עצמו שההישג הגדול ביותר בחייו הוא המשפחה שהקים. מעניין, אך לא סותר. היהדות אינה מזלזלת בכוחה של המשפחה. משפחה היא המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאדם, שלא טוב לו היות לבדו. משפחה היא גם תנאי בסיסי לקיום חברת בני אדם יציבה, והתורה מציבה חסמים בפני כל ניסיון לפורר את מרכיביה. אך היא רואה בה כלי, אולי גם סוג של מבחן, לא יעד עצמאי. בחירתו של אברהם הייתה למען יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'. היכולת לגייס את האנרגיה הטבעית של המשפחתיות ולהציב במרכז התא המשפחתי מחויבות משותפת לקריאה בשם ה', היא, ולא המשפחתיות כשלעצמה, הבשורה הגדולה של היהדות.
משפחתיות שאין במרכזה א־לוהים סופה לכלות את עצמה. דארת' ויידר הנ"ל מביא במו ידיו למותה של אשתו; וגם סרטי הסנדק לא נגמרים, למיטב זיכרוני, בתמונה משפחתית הרמונית. במאבק על התא המשפחתי, כמו במאבק על הלאום או על הארץ, אנחנו שוכחים לפעמים לדבר על א־לוהים. ולכן גם כשאנחנו מנצחים אנחנו בעצם מפסידים. כי הדיון עובר לפסים של שמרנות מול פרוגרסיביות ולשאלות כמו "מהי משפחה נורמלית". אבל הקדוש ברוך הוא לא עקר אותנו מבית אבא בחרן רק כדי שנהיה נורמליים.
