אני אגיד לכם את האמת, יש הרבה דברים שקשה לי לשאת בחיים האלה, אבל הדבר שהכי שובר ומייאש אותי, זה מלחמה. אני שונא מלחמות, אני לא חושב שיש מישהו שאוהב מלחמות, אבל נדמה לי שיש אנשים שמסוגלים לשאת מלחמות, ולהכיל מלחמות ולהצדיק מלחמות. אני לא מסוגל.
בשבת שעברה היינו בצפון, ביישוב מתוק ששמו אשחר, שני אחים של שיזינג גרים שם עם המשפחות שלהם. ואני כל כך אוהב להעביר שם שבתות, חיה ונח פוגשים שם את בני הדודים שלהם, ובתוך חצי שנייה הם מתחברים ומשחקים, מכניסת השבת ועד צאתה, ובכל פעם שאני רואה את הילדים שלי משחקים עם בני הדודים שלהם, אני מרגיש איך העיניים שלי מתמלאות בדמעות כאלה טובות של חסד. כשאני הייתי ילד, כל מה שרציתי זה אחים, ובני דודים, ומשפחה כזאת ענקית ושמחה ורועשת, והנה עכשיו הילדים שלי חיים את החלום שלי, בטבעיות ובפשטות, וכשאני רואה אותם משתוללים ביחד עם המשפחה שלהם, אני מרגיש את הלב שלי מתרחב. הילדים שלי הם התיקון שלי אתם קולטים.
בשבתות הפלאפון שלי סגור ברוך השם, וככה יצא שרק במוצאי השבת, בשעה שש בערב, רק אז שמעתי על הפיגועים שהתרחשו בירושלים בשבת, פיגוע אחד בנווה יעקב, ופיגוע אחד בעיר דוד. וכשקראתי את הכתבות הרגשתי את הסחרחורת השחורה הזאת שאני מרגיש לפעמים כשאני קורא על דברים כאלה, על פיגועים, או על אזעקות, או על זריקות אבנים, אז סגרתי את הפלאפון לרגע, ולקחתי כמה נשימות, ופתחתי אותו שוב וקראתי את הכתבות האיומות, וראיתי את התמונות של הנרצחים, והסתכלתי להם בעיניים, ושוב לא הצלחתי לנשום. וקראתי שם, בכתבות, על אשר נתן, נער חרדי בן ארבע עשרה, הבכור מבן שמונה אחים, שיצא מביתו בסוף ארוחת השבת כדי לפגוש חברים, ונרצח ברחוב בידי מחבל חסר לב. וקראתי גם, בכתבה אחרת, על מחמוד עליוואת, המחבל מהפיגוע בעיר דוד, נער פלסטיני בן שלוש עשרה, שיצא מביתו עם אקדח, כדי לרצוח ישראלים. נער בן ארבע עשרה נרצח. נער בן שלוש עשרה מנסה לרצוח. במקום להתעסק בחצ'קונים, בהורמונים, במשחקי כדורגל, בבת היפה של השכנים, במקום להיות ילדים־נערים רגילים, הם מופיעים בדיווחי החדשות המחניקים, מחבל וקורבן, רוצח ונרצח, שני נערים, אבינו שבשמיים, כמה עצובים החיים יכולים להיות.
אחר כך נכנסתי לטוויטר, זו תמיד טעות להיכנס לטוויטר, אבל הפעם זה היה מוגזם. כל השמאלנים צחקו על בן גביר, שעכשיו אין לו את מי להאשים, ובן גביר במקום להגיב להם, התנפל על היועצת המשפטית לממשלה! וכל הימנים התנפלו על המפגינים בתל אביב איך הם לא מבטלים את ההפגנה! ומפה לשם, כבר אף אחד לא דיבר על הפיגועים, ואף אחד לא דיבר על הנרצחים, ואף אחד לא דיבר על הפצועים, ואף אחד לא דיבר על האזרחים הירושלמים ההלומים. במקום לכאוב ביחד את מתקפת הטרור המחרידה הזו, במקום להתאחד ביחד אל מול האויב המשותף, יושבי הפיד העברי העדיפו לשנוא זה את זה, בכל הכוח, כמו שצריך. אני יודע, אתם בטח חושבים שאני מגזים, אבל אני לא. במשך דקות ארוכות ניסיתי למצוא טקסט אחד! שכואב את הפיגועים האלה בלי לזעום, בלי להאשים, בלי להסיק מסקנות, בלי לחרחר מלחמת אחים. אבל גם הפייסבוק וגם הטוויטר היו מלאים בשנאה ובכעס, בחרון ובחימה. זה מה שטרור עושה, בין השאר, הוא מפורר חברות מבפנים.
הימים כל כך קשים וטרופים, סיר הלחץ הישראלי הולך ומתפקע. חרדים שונאים חילונים שונאים ימנים שונאים ערבים שונאים מתנחלים שונאים שמאלנים, וכולם שונאים את התקשורת. ויש אנשים, מימין ומשמאל, שמלבים את השנאה הזאת. אני לא רוצה לכתוב כאן שמות, אבל אתם מכירים אותם, אתם עוקבים אחריהם, יש להם הכי הרבה עוקבים ברשת! כי שנאה מביאה טראפיק, ואלימות מביאה לייקים.
זאת האמת, יש אנשים בציבוריות הישראלית שמחרחרים בינינו שנאה. ואת האנשים האלה, לדעתי, אנחנו כחברה צריכים להחרים. לא לקרוא אותם, ולא להגיב להם, ולא להקשיב להם. תנו להם להתחרחר בינם לבין עצמם. אבל אל תיתנו לזעם שלהם להיכנס לכם ללב, אל תיתנו להם לקדם את מלחמת האחים. זה מה שרציתי לבקש מכם בטור הזה, אני יודע שזה נשמע מגוחך, אבל רציתי לבקש מכם להפסיק לעקוב אחרי האנשים האלה, רציתי לבקש מכם להפסיק להקשיב לרעל שהם מעיפים עלינו. רציתי לבקש מכם לברור את הפיד שלכם בחוכמה. זאת המשימה שלנו בתקופה הכל כך קשה ואלימה הזאת. זה מה שאני מרגיש. אנחנו כחברה וכיחידים, צריכים לחזק את הקולות המאחדים, הרכים, המכבדים, הענייניים, הקשובים, ולהחרים את כל האנשים שיורקים עלינו שנאה. החיים גם ככה קשים. המציאות גם ככה צפופה ומדממת. ויש אנשים שחוגגים את המציאות העצובה הזאת. יש אנשים שמשתמשים במציאות הזאת כדי לגרום לנו לשנוא זה את זה. ומהאנשים האלה אנחנו צריכים להתרחק. את האנשים האלה אנחנו צריכים להשתיק. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות כדי למנוע מלחמת אחים.
