רק אחרי שלוש שעות של ראיון מודה ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט במורכבות הממשלה שהקים. זה קורה אחרי תהיית המראיין חנוך דאום על כך שחרף היותו של בנט איש ימין, נתן לגנץ אישור להיפגש עם יו"ר הרשות הפלסטינית בביתו בראש העין. "אנחנו ממשלה פריטטית ידעתי את מגבלות הכוח שלי", הוא אומר. "בהתחלה בלמתי את זה, אחר כך אמרתי 'בסדר'".
באירוע הזה, כמו לכל אורך הריאיון של השניים, עוברת השיחה בין דאום – שחווה את השנה וחצי האחרונות של ממשלת בנט-לפיד מעיניו, ממקום מגוריו בגוש עציון, בבית הכנסת ביישוב, מהשכנים והסביבה שהטיחו את הביקורות נגד הממשלה שבה דווקא הוא, דאום עצמו מאמין – ובין בנט ממקום מגוריו ברעננה, איש מועצת יש"ע לשעבר, שתומכיו הרבים והאדוקים פרשו ממנו אותו, אך הוא לא מתחרט ולא מצטער על הקמת הממשלה.
בנט מתחיל בכך שלא העלה בדעתו להקים ממשלה עם יאיר לפיד. הוא מצליח להגיע להבנות עם נתניהו לפיהם הוא ישריין אותם בליכוד ובשנה הרביעית הוא יהיה רה"מ (ידעתי שזה לא יקרה, והוא ידע שזה לא יהיה, אבל יש לזה יתרונות מבחינת מעמד פוליטי. אין לי טענות על זה, ככה זה), אולם לאחר שהבין שלנתניהו אין ממשלה הוא לא נענה לבקשתו של נתניהו "תצהיר שאתה לא תקים ממשלה חלופית", ופתח במגעים עם לפיד.
על אף שהוא מודה בפה מלא על הפרת ההבטחות שלו לבוחריו, בנט לא מתנצל בפני בוחריו שהרגישו מרומים. "מישהו היה צריך להפר הבטחה כדי שיהיה מסוגל להקים ממשלה… אמרתי כמה דברים שבסופו של דבר סתרו".
הוא חוזר לדברים שאמר לו נתניהו כשהזהיר אותו מלהקים ממשלה עם השמאל. "אנחנו נהפוך אותך לבוגד, אנחנו נשרוף אותך לנצח נצחים, נשלח צבא של כטב"מים", ציטט את נתניהו. "לא האמנתי, אני לא פוחד מאיומים, הם הופכים אותי ליותר נחוש".
כשהחליט להקים את הממשלה הוא מציין גם את המחאה שנפתחה נגד חברי ימינה שהתמודדו גם הם בעיקר עם הקושי ומזכיר את מכונת הרעל, ביטוי שהוא שב עליו שוב ושוב, במתקפה נגדו ונגד הסיעה: "שערי הגיהינום נפתחים עלי, על חברי הסיעה, זה היה פרומו למה שראינו כל השנה. לא צפיתי את העוצמה הזאת. רבנים, הפגנות, אנשים אלימים מחוץ לבית שמקללים את סילמן והוריה וכל הח"כים. היה פה שילוב של מה שנתניהו ארגן ושל מוכנת הרעל".
דאום מציף בשיחה בפני בנט ש"היה כאב אותנטי". ובנט מסכים "היה כאב אותנטי, זה לעשות לעצמי חיים קלים מדי רק להאשים את מכונת הרעל, ביטאתי וגילמתי סט ערכים מאד ימני, ופה אני עושה שבירה מאד גדולה ויש פה עריפה של מנהיג".
בהמשך שוב דאום מזכיר לו את המחאה ושוב בנט אומר אני "מאד ער לכאב שזה עשה". דאום מקשה: "היום זה נתפס שבאמת ישבת עם השמאל, אבל כראש ממשלה זה החלום הציוני דתי". בנט משיב: "ממש, אבל אני רוצה לחדד, לשבת ימין ושמאל ביחד למען המדינה זה דבר מופלא. אני לא בא בדיעבד אומר שזה לא טוב. זה הגורם של האחדות, זה שהוצאנו את ישראל השנייה…" מעיר בנט, "זה הכשל המרכזי של הממשלה" משלים דאום.
דאום שואל את בנט לגבי התייחסות היועצים סביבו באשר להקמת ממשלתו. "הצוות הקרוב כולו נגד זה מאד הגיוני כי זה חבר'ה מהציונות הדתית וחיים בתוך הסביבה", עונה בנט ומפרשן בעצמו את הסיבה להתנגדותם המגזרית.
הוא מתעלם מרעשי הרקע ומצופף שורות במפלגתו. "אחרי העריקה של שקלי אני מבין שאני חייב עוד יותר להדק. אני קבעתי כל בוקר ארוחת בוקר של חברי הסיעה כדי לראות ולהדק שורות ובמקביל אני מסביר להם – אנחנו מצילים את המדינה, זו לא תהיה ממשלה ימין אבל זו לא תהיה ממשלה שפוגעת בימין. הייתה ממשלה לאומית, לא ממשלה ימנית".
קופצים כמה חודשים קדימה בשיחה. המחאה מתגברת ודאום שוב מעיר לבנט על הכאב של הציבור. "זה מה שאני חוויתי בקואליציה הזאת (שיתוף פעולה בין ימין ושמאל, דתיים וחילוניים, ע"ג) אני יודע שלצד זה יש אנשים שאתה ואני באים מהמחנה שלהם שחוו חוויה אחרת, חוו שנה וחצי קשות שהאויב הערבי הרים ראש, ואני לא מלזלזל בזה ולא מבטא את החוויה שלהם כדי שלא תהיה, והניסיון הבא יצטרך להיות אחרת שלא תהיה את החוויה הזאת". בנט מסתכל אך לא אומר על כך כלום.
עשר דקות לסוף הראיון, דאום שואל שוב את בנט מה אתה אומר לצד השני שבחלקו ממש כועס עליך, אנשים שהיית הגיבור שלהם, חלקם חברים טובים שלך והעריצו אותך והם עכשיו לא יכולים לסלוח לך".
"קודם כל אני יכול להבין ואני לא מתווכח עם הכעס או הכאב", משיב בנט באמפטיה. "אני אומר להם – דעו שפעלתי לשם שמיים, פעלתי במצב של בריחה, איום ונורא שהיה מביא את ישראל לאיזה תהום לבין להקים ממשלה מתפקדת לא טבעית, ההרכב שלה לא נכון, אז לקחתי אחריות. הכי קל היה לי להיכנס לקונכייה, לסגור עם ביבי שר ביטחון, היורש בליכוד, אבל באתי לפוליטיקה בשביל עם ישראל. מי שנפגע – נפגע בגללי".
השיחה בין דאום לבנט מתנהלת על שלל נושאים, ריקוד הדגלים, היחסים עם פוטין, המחאה נגדו, דיכוי גל הטרור, שומר חומות, חוק האזרחות ועוד ועוד, אבל קו אחד אחד שוזר ועולה בין כולם, הכאב של הציבור הימני מכך שהמנהיג הימני שלהם הקים ממשלה עם מפלגות השמאל והערביות.
דאום מעלה זאת שוב ושוב, מזכיר זאת כל פעם מחדש, מנסה לקבל הבנה של בנט למחנה ממנו הוא בא, אך לא מקבל. בנט לעיתים אמפטי, לעיתים משיב אש על המתקפה שהייתה נגדו ומציין בכל כמה פרקים את מכונת הרעל, לעיתים רק מסתכל ומקשיב.
נדמה כי זה הקו המשמעותי, לא משנה אם מדובר בהצבעה בכנסת, נטיעות בנגב או ציוצים בטוויטר, הציבור שתמך והאמין בו נשאר מאוכזב, נשאר ללא המנהיג, ואחרי שנתיים אולי הייתה מגיעה לו סליחה והתנצלות, גם אחרי 291 דקות היא לא הגיעה.
