לא זכור לי עוד ספר בענייני אקטואליה שהצית דיון כה נרחב ובעיקר כה טעון רגשית כמו ספרו של ידידי ד"ר אבישי בן חיים "ישראל השניה – הבשורה המתוקה, הדיכוי המר". לספר ולרפורמה המשפטית של השר יריב לוין יש תכונה משותפת – להרבה אנשים יש דעה מוצקה ונלהבת אודותיהם בלי שטרחו לקרוא אותם. קו הדמיון הזה איננו מקרי, הוא נובע מסלעי התשתית של החברה הישראלית, הוא קיים כי דעתו של אזרח ישראלי נקבעת במידה רבה אפריורי, כנגזרת של הסטטוס הסוציולוגי שלו ברגע נתון, וכך מבהיר כמה חודרת האבחנה של בן חיים בספרו המשרטט את קווי הגבול בין הגושים הסוציולוגיים האלה, וכמה נדרשת הרפורמה של לוין השואפת לשנות את מאזן הכוח המסורתי ביניהם.
כן, זה הנושא האמיתי של הרפורמה. עוצמות הרגש, האנרגיה והמשאבים המושקעים בוויכוח על הרפורמה מעידים כי הדיון נסוב על משהו מרגש יותר מפרוצדורה מנהלית. לא השאלה האם הוועדה לבחירת שופטים תהיה מורכבת מ-9 או מ-11 חברים היא זו שהוציאה רבבות בני אדם להפגין ברחובות הערים, אלא שאלה אחרת, פשוטה בהרבה: אצל מי נמצא הכוח, אצלנו או אצלם.
נכון, הרבה מילים מוקדשות למה שמעל לשטח: ענייני משפט, ממשל, חוק ומנהל. מהי החלוקה הנכונה בין שלוש רשויות השלטון, מהם הנהלים היעילים ביותר שיבטיחו את מהלכה התקין של הממשלה ושל מערכת המשפט, איך בוחרים שופטים בצורה שתבטיח את עצמאותם מחד ואת נאמנותם לכוונת המחוקק מאידך וכו' וכו', מי שאהב את מקצוע האזרחות בתיכון או עסק במשפטים ומדעי המדינה באוניברסיטה ודאי ימצא ענין רב בדיונים הללו הם באמת חשובים וצריכים לעניין כל מי שמעריך את הדמוקרטיה באשר היא. אבל כמובן שזה לא הנושא האמיתי שעליו אנחנו הישראלים מתווכחים מאז הבחירות בנובמבר.
על מה אנחנו מתווכחים? על כוח.
את החברה הישראלית ניתן לחלק לאורך מספר קווי שבר, או אם תרצו, למתוח אותה על מספר רצפים מקצה לקצה: הרצף הלאומי-אוניברסלי, ימני-שמאלני, חילוני-דתי וכן הלאה, קו החלוקה המשמעותי ביותר, כפי שציינו רבים וטובים, הוא זה שעובר בין "ישראל הראשונה" ל"ישראל השניה". בשיח השגור הוא נוטה להצטמצם ל-"אשכנזים" ו"מזרחים", ד"ר גדי טאוב קרא לו "ניידים ונייחים". לדעתי אפשר היה באותה מידה לקרוא לו "ותיקים וחדשים". לצורך העניין אין זה משנה איפה עובר קו הגבול בדיוק, כל עוד ברור לך לחלוטין מי המחנה שלך ומי המחנה השני. לרוב הישראלים זה מאוד ברור. נפתלי בנט ניסה לטעון שהקו לא קיים, שהמחנות לא קיימים וש"אין כזה דבר ימין ושמאל". המציאות החברתית והפוליטית בישראל ריסקה את הניסוי הזה באופן כה יסודי עד שבנט טרם הגיח מתחת להריסותיו.
האמת הפשוטה היא שנגיסה בכוחה של מערכת המשפט נתפס ע"י מחנה אחד כנגיסה בכוחו הפוליטי. זה, ולא שום דאגה אלטרואיסטית לחוסננו הדמוקרטי או לזכויות מיעוטים, הוא המניע לקמפיין המרשים נגד הרפורמה. שאלה פשוטה תחשוף את האמת: מה אם הקואליציה הייתה מציעה לוותר על הרפורמה לחלוטין תמורת החלפתם המיידית של שופטי העליון ב-15 משפטנים ותיקים, מקצועיים ומכובדים, שכולם בני "ישראל השניה", מזרחיים, דתיים, מסורתיים וחרדים? טוב נו, עם כיסא אחד שמור ל"שופט האשכנזי"… האם ההפגנות היו נפסקות? האם בזה היתה חולפת ה"סכנה לדמוקרטיה"? מפגין שיענה בחיוב על השאלה הזאת משטה בכם או משטה בעצמו. הרי לפני "ההפיכה המשטרית" היו "כתבי האישום", ולפניהם היתה "השחיתות" ולפניה "מחירי הדיור". חובבי הז'אנר מוזמנים לחפש ביוטיוב סרטון בשם "הדקה ה-89" שפרסמה מפלגת "המחנה הציוני" (זוכרים?) בבחירות 2015. רואים בו את משה איבגי מצולם בשחור לבן ברחובות מוזנחים ומקונן על מותה של ישראל והישראליות במונחים דומים מאוד לאלו שאנו שומעים כיום מראשי המחאה האופוזיציונית. המילים אולי משתנות (גם, לא הרבה) אך המנגינה נשארת: אחד משני המחנות המרכזיים בחברה הישראלית מרגיש שכשהוא לא בשלטון המדינה נחרבת.
אין, כמובן, מחנה "טוב" ומחנה "רע", לשניהם חסרונות ויתרונות. אבל יש הבדל אחד בולט. מחנה א' מאמין שמחנה ב' טועה, ואילו המחנה ב' מאמין שמחנה א' פסול ללא תקנה.
קמפיין התבהלה של האופוזיציה לפיו חברי הקואליציה יבטלו את הדמוקרטיה וינהיגו פה דיקטטורה לא היה יכול להצליח בלי תשתית אנושית שמאמינה בסתר לבה כי המחנה השני פסול ומעוות מוסרית. הרי לו היו מפגיני ישראל ה-1 מאמינים שאנשי ישראל השנייה הם אזרחים שהדמוקרטיה הישראלית יקרה גם להם, הם לא היו נחרדים כל כך מהעברת חלק מהכוח השלטוני אליהם, והקמפיין שמתאר את העברת הכוח אליהם כתמיכה בהיטלר לא יכול היה לתפוס. אבל עובדה, הוא תפס.
עכשיו שאנחנו יודעים מי מתווכח ועל מה, אפשר לחזור לויכוח.
