התחקיר של "עובדה" על פרשת הרצח של יואל לנגהל בקריית שמונה הוא חשוב לצפייה. ההבנה איך דבר מוביל לדבר, אירוע מתגלגל בלי שאף אחד מגלה אחריות, וסיפור שנראה שגרתי עלול להסתיים בצורה הכי קשה שאפשר.
כפי שכתב דורון שבתאי בטוויטר, הכשלים שהיו או לא היו בהתנהלות המשטרה, הם הסיפור הקטן, הסיפור הגדול הוא שטח ההפקר – נערים שיוזמים קטטות, מתאמים עדויות, משמידים ראיות, וככל שהאירוע האלים הולך ומתגלגל אף אחד מהם לא מעלה על הדעת לפנות למבוגר או למשטרה. החריג היחיד הוא של הבחור הבוגר, והכתובת היחידה שלו היא המפקד שלו מהצבא. התחקיר גם הזכיר לי סיפור שהולך איתי כבר שנתיים או שלוש. הנה הוא לפניכם, מוזמנים להחליט אם פעלתי נכון.
צעקות בלילה
ערב אחד, ישבתי לאכול ארוחת הערב, ופתאום שמעתי צעקה חדה מהלילה. זה היה קול נשי. אחרי כמה שניות הצעקה חזרה, אני לא מומחה גדול בצעקות, והקטטות האחרונות שהייתי בהן היו בבית הספר, אבל זה לא נשמע כמו מישהי שקיבלה מכה, אלא כמו מישהי שמסובבים לה את היד או מושכים לה בשיער או משהו דומה, והיא מבקשת שישחררו אותה. גרנו בבית הראשון ברחוב, ולפי הכיוון של קול הצעקה, היא לא הגיעה מהמשך הרחוב שלנו, אלא משכונת הוואדי שמתחתינו. היו שם ארבעה-חמישה קרוואנים. יכול להיות שמישהו שם מכה את אשתו?
לא יכולתי לראות שום דבר חריג, ובכל מקרה הגדר החיה של השכנים מלמטה הגבילה את רוב שדה הראייה שלי. התלבטתי אם להתקשר למשטרה, אבל חשבתי שהגיוני יותר לרדת קודם ולנסות לזהות קצת יותר פרטים. הוצאתי את הנייד מהטעינה ויצאתי במהירות לכביש המוביל לוואדי, מלווה בקריאת אזהרה של אשתי.
התחלתי לרדת עם הכביש, עברתי את הסיבוב שמתחת הבית שלנו וראיתי נער ונערה יושבים על ספסל. הנערה נראתה שולטת במצב, היא דיברה במהירות והנער הקשיב לה, אבל עכשיו היה לי די ברור שהיא זו שצעקה.
לא ידעתי מה לעשות – לשאול אותה אם הכול בסדר? מה אני עושה אם היא תגיד שלא? וחשוב לא פחות, מה אני עושה אם היא תגיד שכן? לומר להם ששמעתי צעקות? ומה יקרה אם הבחור יחכה שאני אלך ורק יתנקם בה? לכן חלפתי על פניהם בלי לעצור, והגעתי לקצה הירידה. היו שם מדרגות, חיכיתי שם כמה רגעים ואז הגיעה עוד צעקה.
בבניין הסמוך גר חבר שלי, נקרא לו מיכאל, שהיה בן היישוב מלידה וגם הכיר את מחלקת הנוער. הלכתי לדפוק אצלו בדלת. סיפרתי לו את כל הפרטים, והוא הלך לעשות סיבוב נוסף. כשחזר אמר שהוא ראה נער ונערה יושבים – לא על הספסל אלא על ערמת חול ממול, אבל לפי התיאור היה ברור שמדובר על אותו זוג. הסכמנו שהידיעה שאנשים עוברים ברחוב בטח לא תזיק, ושככל הנראה אין סכנה של ממש בטווח הנראה לעין, מיכאל התקשר למחלקת הרווחה של המועצה ואני חזרתי הביתה.
סוף לא דרמטי
המשכתי לנסות להסתכל מהחלון ולהטות אוזן לאורך הערב אך לא ראיתי או שמעתי שום דבר. כעבור בערך שעה התקשר אליי חבר אחר, שהיה צריך להחזיר לי ספר. הוא קפץ אליי, עמדנו מחוץ לרחוב ודיברנו ומיכאל בדיוק עבר שם.
הוא עדכן אותי שמהמוקד של מחלקת רווחה קפצו שני אנשים; הם לא מצאו אף אחד במקום שתיארנו, חיפשו ברחבי היישוב ולבסוף מצאו זוג שענה לתיאור. הבחורה אמרה שהיא לא מעוניינת להגיש תלונה, ובלי זה לא היה להם הרבה מה לעשות והם הלכו משם.
מה קרה לבני הזוג מאז? אני לא יודע. לא שמעתי על שום דבר חריג ביישוב, וכנראה זו כבר בשורה טובה. סביר להניח שהם נפרדו, כדרכן של חברויות בגיל תיכון. אולי גם ההורים של הנערה הבינו מתישהו שהקשר הזה לא בריא. ואולי הבחור התאפס על עצמו. אני מקווה מאוד שבין אם הוא עוד בקשר איתה ובין אם לא, הוא כבר הבין שאפשר ללכת מכות עם חברים אבל בת הזוג היא מחוץ לתחום.
כאמור, הסיפור הזה הולך איתי מאז. מצד אחד לא התערבתי, אולי הייתי צריך להיות פעיל יותר ולנסות לחתוך את האירוע כמה שיותר מהר. מצד שני, פניתי למי שהכיר את הגורמים הרלוונטיים, ובמקרה הזה אני מתרשם שהרווחה היא הגוף הנכון ולא המשטרה. אבל בשורה התחתונה אני יודע שהייתי היחיד ברחוב שקם ויצא והלך לבדוק. כנראה לא הצלתי את העולם ולא ברור אם שיניתי משהו, אבל לא נשארתי אדיש. ואם יש לי לקח אחד מהסיפור, זה הלקח הזה.
