התקשורת הישראלית של השנים האחרונות לא מייחסת הרבה משקל לאנשי רוח שאינם בולטים גם בשדה הפוליטי. כך קרה לפני שנה, כשמותו של פרופ' אליעזר שביד, מגדולי אנשי הרוח שלנו במשך כ-70 שנה, כמעט שלא נזכר בכלי התקשורת הלא מיגזריים. כך קרה לפני שבוע, סביב מותו של ד"ר צבי צמרת, וכך גם לפני כשלושה שבועות, עם פטירתו של פרופ' יוסף אגסי, גם הוא מגדולי הפילוסופים שלנו, שעוד זכה להיות תלמידו האישי של קרל פופר, מגדולי אנשי המדע וההגות במאה העשרים בכל העולם.
אינני מתיימר לתמצת כאן את מכלול הגותו של אגסי, אלא להתייחס לאותו היבט בפעילותו שדווקא הייתה לו משמעות ציבורית. הכוונה לתמיכתו בהחלפת הזהות הלאומית של העם היושב בציון מיהודים לישראלים. אגסי לא היה בודד בשאיפה הזו; היו לו כמה וכמה שותפים בשמאל הליברלי, ביניהם שולמית אלוני, הסופר יורם קניוק, וגם הבלשן עוזי אורנן, שאף הוא נפטר לפני כמה שבועות. לזכותו של אגסי ייאמר שהוא היה מוכן להסיק את מלוא המסקנות מעמדתו זו, כולל תביעה לגייס לצה"ל באופן שווה את כל צעירי ישראל, ובכלל זה גם הצעירים המוסלמים. הוא וחבריו הגישו עתירה לבג"ץ כדי שיכיר בזהותם הלאומית הישראלית, אבל בג"ץ, כדרכו בסוגיה זו, דחה את העתירה מכל וכל.
הציבור הדתי והמסורתי נוטה לדחות, מסיבות מובנות, את רעיון החלפת הזהות היהודית בישראלית, ואף אני בכלל זה. אנחנו אמונים על ראיית הזהות הציונית-ישראלית כהמשך רציף של הזהות היהודית ההיסטורית; למעשה, כתיקון תקלה היסטורית מתמשכת, בת 1800 שנה, באותה היסטוריה יהודית ש'נתקעה' בגלות. אבל גם כשהגרסה הכוללת והגורפת של הרעיון נדחית בצדק, מן הראוי להכיר בגרעין האמת שבה, ואף לתת משמעות מעשית להכרה הזו. וגרעין האמת הוא שאי אפשר להתכחש לשוני הברור והחד בין זהות יהודית גלותית לזהות יהודית ריבונית. בשום אופן אין להתייחס למעבר מגלות לריבונות כמעבר גיאוגרפי בלבד, או להתייחס לזהות הריבונית כאותה זהות יהודית גלותית, בתוספת דגל וצבא.
הציונות, על כל פלגיה, ובכלל זה גם הציונות הדתית, ראתה במעבר מגלות לריבונות הזדמנות ליצירת דמות חדשה של יהודי, 'היהודי החדש'. זה היה אמור להיות יהודי בעל בטחון עצמי, יהודי שיודע להגן על עצמו; יהודי אקטיבי ולא פסיבי, והמהדרין – מתנועת העבודה החילונית ומקבילתה, תנועת 'תורה ועבודה' הדתית – ציפו גם ליהודי עובד כפיים, ובעיקר עובד אדמה.
אבל לא רק האידיאולוגיה הציונית, אלא גם המציאות הישראלית, יצרה טיפוס יהודי שונה מזה של בני דודיו בתפוצות: הומור מסוג אחר ותרבות פנאי אחרת. היו שלקחו את האבחנה הזו לקצה, ודיברו על התנתקות גמורה מהעם היהודי שבגולה, במה שייקרא לימים 'התנועה הכנענית'. אבל גם הציונות הממוסדת, שלא תמכה בכנענות ואפילו לחמה בה, בחרה משחר נעוריה להמציא מושג תרבותי חדש: 'תרבות עברית' (לשון עברית, זמר עברי, אפילו 'חינוך עברי'), כדי להבדילה מ'התרבות היהודית' שקדמה לה.
כשחלקים רבים בציונות הדתית של היום כורתים ברית פוליטית, ולעתים גם חברתית ואידיאולוגית, עם החרדים, הם כורתים את אחד מענפי היסוד בזהותם שלהם. הרי כל עניין ההשתלבות בצבא, ובמפעל ההתיישבות בארץ – עד כדי רצון להוביל את המערכות הללו – נבע מאימוץ דמות יהודית שונה מזו של אברכי הישיבות החרדיות. יתר על כן: גם הראי"ה קוק, ובנו הרצי"ה קוק, אבותיה של התפישה החרד"לית, יצרו שם חדש לזהות הלאומית המתחדשת בארץ ישראל. הם אמנם לא קראו לה, כמעשה החילונים, 'זהות עברית', אבל גם לא דיברו על 'זהות יהודית', כי אם 'ישראלית'. הבחירה במונח חדש סימלה גם מבחינתם את ההכרה בכך שיש שוני בין הזהות המתחדשת בארץ לזו של היהדות הגלותית, ושעל כן נכון יותר לקרוא לה בשמו המקורי של העם כולו, עם ישראל, מאשר בשמו של שבט אחד, שעמד במרכזה של הממלכה הקטנה יותר מבין שתי ממלכות עם ישראל.
כדאי לשים לב גם לכך שאחד השינויים החיצוניים המעניינים שקרו בהתיישבות של הדור השלישי של הציונות הדתית, זה שהקים את גוש אמונים ואת מפעל ההתיישבות שקדם לו, לעומת מפעל ההתיישבות של שני הדורות הראשונים, קשור בשמות הישובים. הדורות הראשונים של הציונות הדתית עדיין פעלו בדומה לכלל המקובל בתרבות החרדית, לפיו ישובים צריכים להיקרא על שמם של רבנים גדולים: הרב צבי קלישר (טירת צבי), הרב אליהו גוטמכר (שדה אליהו), הרב יעקב ריינס (שדה יעקב), וכד'. דווקא אנשי גוש אמונים, שלכאורה נחשבו תורניים יותר מקודמיהם בקיבוץ הדתי ובמושבי הפועל המזרחי, בחרו לקרוא את יישוביהם על שמות הישובים הקדומים ששכנו באותו חבלי מארץ, כפי שהם מופיעים בתנ"ך; במעין דמיון לתפישה הציונית-חילונית של דילוג ישיר מן התנ"ך לפלמ"ח, והתעלמות מן ההיסטוריה היהודית והרבנית הארוכה.
לא צריך לדבוק גם בקיצוניות השנייה. זה בסדר גמור לקרוא ישובים, ורחובות, על שמות רבנים ושאר אישים דגולים. אבל כדאי גם שלא להתבטל בפני החרדים, ולהמשיך לדבוק באותה זהות ציונית שידעה להכיר בעובדה שגם אם איננו מתכחשים חלילה ליהדותנו, מדובר ביהדות שונה, ובצדק שונה – שהרי התנאים ונסיבות החיים שונים לחלוטין – מהיהדות שהתעצבה בשנות הגלות הארוכות.
