רחל לא האמינה לי. ישבתי בביתה הצנוע והבטחתי לה שיש סרטון שמתעד הכול. ואם היא רק תיתן לי דקה, אני מוצאת לה את זה שחור על גבי יוטיוב: בנימין נתניהו עומד על המרפסת המיתולוגית, שומע את קריאות ה"בוגד!" נגד יצחק רבין, וקורא בתגובה: "הוא לא בוגד, הוא טועה. הוא לא בוגד". ככה, בקולו המוכר, בתנועות ידיים וראש נחושות שלא מוכנות לקבל את הקריאות או להתעלם מהן. ראש אופוזיציה צעיר ומבטיח עמד שם במרפסת, בשיער כהה מזה שליווינו אחר כך במשך עשורים בעודו מלבין ונצבע ומידלדל, בזמן שנתניהו נבחר לראשות הממשלה ועלה על כיסאו וירד ממנו ושב וירד ועלה.
רחל רבין־יעקב, אחותו של יצחק רבין, הייתה סקפטית. כמו רבים בציבור הישראלי, היא משוכנעת עד היום שאחיה נרצח בעידודו של ראש המחנה היריב. האינטרנט בקיבוץ מנרה סירב לשתף פעולה עם המתנחלת שביקרה במקום, והחיבור לרשת ניתָק שוב ושוב, כמו להכעיס. סרטון היוטיוב נותר קפוא על המחשב, אבל למען האמת הוא כנראה לא היה מועיל יותר מדי. הסרט שנחרת בתודעה הציבורית לא יכול לפנות מקומו לתרחיש אחר, גם לא בסיוע תיעוד מהשטח. גרסת הבמאי תמיד מצמררת יותר, חזקה יותר, מתוסרטת בקפידה. לך תתמודד מול סרט עלילתי עשוי היטב, כשיש לך בסך הכול דוקו בשחור־לבן. גם התמונה המהונדסת עם ארון הקבורה והכיתוב "רבין קובר את הציונות" קוצצה במתכוון בצילומי עיתונות והופצה כאילו רק שמו של ראש הממשלה מתנוסס שם. התמונות הקשות ההן נתנו רוח גבית עוצמתית כל כך לאיבת השמאל את הימין, שאפילו לסופה ברברה יש מה ללמוד ממנה.
פגשתי את רחל בקיץ 2019, והריאיון איתה פורסם ימים ספורים לפני בחירות 2019 מועד ב'. שאלתי אותה אם היא לא חוששת מרצח פוליטי נוסף. "לעולם אין לדעת אם איזה משוגע יחליט לקחת את החוק לידיים", ענתה, "אבל מבחינת האווירה – אין הרגשה שזה שם. לא שמעתי בשום מקום דברים דומים ל'בדם ואש את רבין נגרש'".
מאז האווירה השתנתה, וקריאות מפורשות לרצח ראש הממשלה נתניהו כבר לא מסתתרות במטאפורות מתוחכמות. הן כאן, מפורשות ובוטות. השבוע זימנה המשטרה לחקירה את עו"ד דוד חודק, אחרי שבכנס לשכת עורכי הדין הצהיר: "אנשים מוכנים להילחם עם נשק נגד תוכנית החקיקה ההרסנית הזאת (…) אם יגררו אותי לשם, זה מה שאני אעשה". כפי שנחשף בגלובס לא מדובר בפליטת פה, וגם לא בהבנה קלוקלת שלנו, ההמון הנבער, כפי שנטען ב"התנצלותו" של חודק על שדבריו לא הובנו כראוי. עורך הדין הבכיר, מתברר, השמיע דברי הסתה דומים באירוע של משרדו, שם הצהיר שהוא לא רק עורך דין אלא גם לוחם, וכי יילחם בכל הכוח ובנשק נגד רפורמת לוין – לפני שתהפוך את ישראל לדיקטטורה.
דבריו של חודק היו יריית פתיחה לדוברים מהמחנה המכונה אירונית "דמוקרטי". אלוף־משנה במיל' זאב רז נחקר גם הוא השבוע, אחרי שביקר ברשתות החברתיות את מתינותו של חודק. "רק התגוננות בנשק? פסיבית?" תהה רז. "אם יקום ראש ממשלה וייטול לעצמו סמכויות דיקטטוריות, ראש הממשלה הזה הוא בן מוות, יחד עם שריו ועושי דברו. גם לנו צריך להיות דין רודף", המשיך רז, מכון מפורשות לרצח רבין. "דין הרודף שלי אומר: אם על ארצי השתלט אדם שמנהיג אותה באופן לא דמוקרטי – חובה להרוג אותו". שומע האדם הסביר ונהיר לו שלא יסכים לחיות תחת דיקטטורה, וכי יש לעשות הכול כדי למנוע את עלייתו של ההיטלר־סטלין המקומי. עכשיו רק נשאר להכריע מי הוא בעל הסמכות להגדיר משטר כדיקטטורי, ומיהו האדם הסביר. ניחשתם נכון – הם.
נהוג לומר כאן שהאלימות בישראל היא תמיד מימין לשמאל. כי רבין. כי אמיל גרינצווייג. כי שירה בנקי. אולי משום שאלימות השמאל נושאת חותמת כשרות של מוסדות התנועה. כי הסזון. כי אלטלנה. כי עמוס קינן. כי חודק וחברים. דמוקרטיה מפוארת, קושרת לעצמה שלא בטובתה כתרי הסתה בתו תקן אינטלקטואלי, יד ראשונה מעורך דין.
מחליפים ארון
והיה גם ארון קבורה אחד, לא מתנצל ולא נחקר. הזמר שלומי שבן העלה מיצג יצירתי – שלוש יריות שמשחזרות את האירוע הטראומטי מנובמבר 95', בליווי תמונות המואשמים מטעם היוצר ברצח רבין: בן־גביר וסמוטריץ' ולוין ונתניהו. לתוך המיצג המסית הזה נכנס פסנתר כנף שחור שהפך לארון קבורה עטוף בדגל. הסנגוריה התרבותית טוענת שארון הקבורה בא לרמוז על קבורת הדמוקרטיה, לא חלילה לקרוא לרצח. מוזר, בעבר מיצגים כאלה קיבלו פרשנות רדיקלית יותר. הקהל המפרגן, ובתוכו אמנים מהשורה הראשונה, עמד ומחא כפיים. איש לא טען להסתה. איש מהאמנים הבכירים לא ביקש סליחה מהימין על עלילת ארון הקבורה של 95'. דין בית האופרה בתל־אביב כדין כיכר ציון? הצחקתם אותם ואותנו.
בשמאל המתון יותר היה מי שהטריח עצמו ולטעון שגל הקור הקיצוני שנושב במחנה נובע מרעידות אדמה מפתיעות. מדובר בעניין שבנפשנו, אומרים שם. התגובות החריפות נולדו משום שהם רואים לנגד עיניהם את קץ הדמוקרטיה ואת סוף העולם. המחנה הרל"בי הקיצוני מייצר היסטריה רבתי סביב הניסיון לצמצם במשהו את המהפכה החוקתית של אהרן ברק, ומנסה לשכנע אותנו שיש לחציית גבולות השיח צידוק גדול יותר מזה שהיה לימין, כשנלחם בהסכם שערורייתי.
המחנה הלאומי, צריך לזכור, יצא לפני שלושים שנה לרחובות כי נאבק על הקיום, לא על פרשנות החוק. שלושה שבועות אחרי שהתגלה קיומו של משא ומתן חשאי בין ישראל ליאסר ערפאת הוכשרו הטרוריסט הבכיר ותנועתו על מדשאות הבית הלבן. כשהפרטנר חתם ביד אחת על הסכמי ביניים וסימן ביד השנייה תנועת "אוקיי" לפעילי טרור, הימין התחנן שלא יתנו להם רובים.
הימין הישראלי לא לחם אז על ביטחונו אלא על ביטחון המדינה כולה, ממש כפי שהשמאל משוכנע כעת שהוא נלחם על עתיד המדינה כולה. ההבדל הוא שאז לא היה צריך לייצר מציאות או לצפות אותה; אוטובוסים מתפוצצים שיקפו אותה בזמן אמת. מאיימי הדיקטטורה, לעומת זאת, מוכנים ללכת עד הסוף נגד השבת חלק מהכוח לרשות המחוקקת, אך ורק משום שהיא נמצאת כרגע בידי הימין.
לתגובות: orlygogo@gmail.com
