"היום מגיעים בעיקר יוראי להב־הרצנואים מאסכולת סתיו שפיר. היא לפחות הביאה את המצלמה בעצמה"

נגיד את האמת, הזנחנו את ט"ו בשבט. מהרגע שאתה יוצא ממערכת החינוך הישראלית, הסיכוי שלך לחגוג באמת את ט"ו בשבט קרוב לאפס. זה די באשמתו. חגים אחרים מציעים מפגשים משפחתיים ומזון פחמימתי משובח, אבל ט"ו בשבט מתעקש על פירות יבשים. מה מפתה פחות מלהוציא את כל העסיס המתוק והנוזל מהפרי, להביא כל משמש וענב למצב גוויה, ולהגיש אותם בצלחת?

כדי להחיות את החג נסעתי בשבוע שעבר לכנסת, שנולדה גם היא, לא רבים יודעים, בט"ו בשבט תש"ט. כחלק מחגיגות יום ההולדת שידרנו משם את תוכנית הרדיו. רחבת הכנסת הייתה מפוצצת בילדים שהגיעו לחוות את הדמוקרטיה רגע לפני שהיא נגמרת. נתקעתי מאחורי כיתה ג'3 מבית הספר של מכבים־רעות, שאיבדה שני ילדים. היא תקעה אותי חצי שעה בכניסה. בסוף מצאו אותם דופקים במבה רגע לפני שהרפורמה המשפטית מחרבת גם את תחום החטיפים.

אחרי בידוק קצר שכלל הורדת חגורה (אולי די עם זה? כמה אנשים בעולם חוסלו על ידי חגורות נפץ?) נכנסתי לכנסת. אני לא מבקר שם הרבה, אבל גם אדם ציני כמוני מתרגש כשהוא פוסע בדרך למבנה החשוב שבו מתקבלות החלטות שמשפיעות על חיי כולנו ומבוטלות לאחר מכן בידי האנשים בבניין בצד השני של הגבעה.

נס בלשכת היו"ר

הכנסת, כמו שאומרים, לבשה חג. כיתות שלמות של ילדים התרוצצו במסדרונות, מאות אורחים נרגשים צעדו הנה ושוב והמון אטרקציות פוזרו ברחבי המשכן. תזמורת שניגנה שירי ט"ו בשבט, קריקטוריסט שצייר את המשכן עם מנהיגים מהעבר, עמדות סיפור ועוד. רק אטרקציה אחת לא מצאתי: קפה. למזלי, ליד עמדת השידור איתרתי חבר שעובד בכנסת והוא הכניס אותי למטבחון של לשכת היו"ר. אמיר אוחנה בדיוק עמל בפנים על כתיבת הנאום שלו לכבוד היום החגיגי, ואני עמלתי על הכנת נס שיעזור לי להעביר את הבוקר.

ביציאה מהלשכה תלויים על הקיר דיוקנותיהם של כל יושבי ראש הכנסת בעבר: יוסף שפרינצק, יצחק שמיר, מנחם סבידור, דן תיכון, אברום בורג, יולי אדלשטיין, בני גנץ… בחייאת, בני, היית יו"ר כנסת פחות זמן ממה שלקח לצלם ולמסגר את התמונה הזאת. איך השתחלת שם בין שבח וייס למיקי לוי? לא יפה.

אחרי השידור החלטתי לא למהר למרכז אלא להישאר לחגוג קצת. לקחתי לי תוכנייה והתחלתי להתלבט. האם לעבור קודם בעמדת הסלפי עם בן־גוריון? אולי לקפוץ לעמדת הכלבנים שבה מדגימים את עבודת הכלבנים של הכנסת ומיידעים את העולם בעובדה שיש כלבנים בכנסת? או קודם לעבור בעמדות ההדרכה, כמו זאת שליד לוח הנוכחות המציג את תמונותיהם של הח"כים והשרים ומאיר את אלה שנמצאים כרגע במשכן – זה שתמונתו של יאיר לפיד אינה מוארת בו בדרך כלל.

המשכתי להתלבט, וגיליתי שיש מתחם ששמו "הכירו את הח"כ". נעמה לזימי מדברת על אקטיביזם, אלון שוסטר על מגורים בעוטף עזה, עופר כסיף על רוק כבד. זה באמת מה שחסר לי, למצוא תכונה שאני מחבב בעופר כסיף. למה הוא לא יכול לאהוב היפ־הופ או אבוקדו?

במזנון הוצבו מנות בהשראת הח"כים: דגים חריפים של נעמה לזימי ובולונז של בועז ביסמוט. הדגים היו אחלה. מקווה שביסמוט לא בונה על כוכב מישלן.

בסוף החלטתי לוותר על ניסיונותיה של הכנסת להתחנף אליי וללכת ישר על האטרקציה האמיתית. ניגשתי למקום שהכול קורה בו, לחדר הכי חשוב במדינה, לאבן השתייה של הדמוקרטיה הישראלית, למקום שכולם נפגשים בו על רקע דיבורים של טלי גוטליב. כן, חדר ועדת החוקה, חוק ומשפט.

חוקה, חוק ונמאס

קצת מלחיץ להיכנס פתאום לחדר הכי חשוב במדינה, בטח בדיוק כשיוראי להב־הרצנו מתווכח עם שמחה רוטמן על זמן הדיבור שלו. החדר היה עמוס לאללה, נראה לי סולד אאוט. האנשים החשובים ישבו מסביב לשולחן ואנשים עם זמן פנוי ישבו ברחבי האולם. חיפשתי כיסא, ובחורה חביבה שכנראה חיפשה תירוץ להימלט סימנה לי שאני יכול לשבת במקומה.

זה היה מקום טוב ביציע, ממש מאחורי האופוזיציה. הדיון היה ער, אך האנשים לידי נראו מנומנמים. ביקשתי מהבחור לידי שיספר לי מה פספסתי. הוא עדכן שהיום התחיל חזק עם התפרצות סטודנטים שמחו נגד הרפורמה, אבל מאז המשחק די רדום. שתי הקבוצות מחפשות שער שיפתח את המשחק.

אחרי חצי שעה בוועדה עדיין לא היו איומים על השער. רוטמן התעלל קצת בנציגי האופוזיציה, שהתעקשו לדבר למצלמות ולהרוויח קטע ויראלי שיחרוך את הרשתות. אני מכור לשידורי ועדות הכנסת, אבל צריך לציין שלמצלמות יש גם צד שלילי. פעם הגיעו לדיונים כאלה בעיקר אנשים רציניים, אבל היום מגיעים בעיקר יוראי להב־הרצנואים שצריכים להצדיק את קיומם הפרלמנטרי. אם הם לא הוצאו מהוועדה בידי סדרנים הם לא באמת הצדיקו את קיומם. זאת אסכולת סתיו שפיר, אבל היא לפחות הביאה את המצלמה בעצמה מדי פעם.

אחרי שעה מיציתי. התלבטתי אם לצאת בצורה רגילה או לקום ולהתחיל סתם לצעוק "די להרג החורפנים" כדי להרוויח קטע ויראלי. לצערי אני ביישן מדי אז יצאתי בהיחבא. אחת ההבטחות שלי לעצמי לעשור הקרוב היא לזכות לכך שיוציאו אותי פעם בקריאה לסדר פעם שלישית. לא משנה מאיפה. חלום.

מקום מרגש, הכנסת. עם כל הציניות והפאדיחות, עדיין קורה לך משהו כשאתה נכנס למשכן. אולי המילה "משכן" מעניקה תחושת קדושה למקום, בדרך החוצה הצטלמתי עם קבוצה של ניצולי שואה שזיהו אותי מערוץ 14, הם היו נרגשים מהביקור בכנסת ואני הסתכלתי עליהם וחשבתי עד כמה אנשים כמוני לוקחים כמובן מאליו את זה שיש לנו מקום שבו גדעון סער יכול לריב עם משה סעדה ואלמוג כהן יכול להתקוטט מילולית עם עופר כסיף. נכון, היא כבר בת 74 ולא שמורה כל כך טוב, אבל שיהיה במזל ועד 120. זה ממש עוד מעט.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il