אם למדתם בגן ממ"ד ישראלי רגיל כמוני, בוודאי גם הגננת שלכם ציירה את לוחות הברית כשני שערים מחוברים. על הצד האחד היו כתובים חמשת הדיברות הראשונים, ובצד השני – חמשת הדיברות האחרונים.
מתברר שהשאלה מדוע ניתנו שני לוחות וכיצד הם התחלקו ביניהם העסיקה לא רק את ילדי הגן, אלא גם את חכמי המשנה והגמרא. בתלמוד ירושלמי (מסכת שקלים ו, א) מובאת מחלוקת בין רבי חנניה בן גמליאל לחכמים, ביחס לתפקידם של לוחות הברית:
כיצד היו הלוחות כתובים? רבי חנניה בן גמליאל אומר: חמשה על לוח זה וחמשה על לוח זה. הדא הוא דכתיב, וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים (דברים ד, יג). ורבנן אמרין: עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה.
החלוקה של רבי חנניה בן גמליאל היא זו המוכרת לנו: חמישה דיברות בכל לוח. לפי חכמים, לעומת זאת, שני הלוחות היו כפולים, כאשר כל לוח הכיל את עשרת הדיברות. נראה שמחלוקת זו אינה מצביעה על שוני ויזואלי בלבד; היא מבטאת תפיסה עמוקה ביחס לקשר שבין חמשת הדיברות הראשונים לחמשת הדיברות האחרונים.
התיאור של חכמים נסמך על האופן שבו חותמים חוזה בין שני צדדים, כאשר לאחר החתימה כל אחד לוקח עותק אחד של החוזה המוסכם. ייתכן שלדעת חכמים הלוחות עוצבו כך שלבני ישראל יהיה לוח אחד שיישאר איתם כדי שיוכלו לעיין ולקרוא בו בכל עת, ולוח שני שמיועד לקב"ה, והוא שהיה אמור להישאר במשמרת בתוך ארון ה'.
לעומת זאת, לתפיסתו של רבי חנניה הדיברות מתחלקים לשני לוחות, חמישה מול חמישה. כבר בקריאה ראשונית ניתן להבחין ביניהם: בחמשת הדיברות הראשונים מוזכר שם ה' בכל דיבר, והם מבטאים את הייחודיות של תורת ישראל. לעומתם, הדיברות האחרונים אוניברסליים ומשותפים לכל בני האדם. מכאן צומח גם ההסבר המקובל, שלפיו חמשת הדיברות הראשונים עוסקים במצוות שבין אדם למקום, ואילו חמשת האחרונים הם בין אדם לחברו.
חלוקה בלתי אפשרית
המדרש (פסיקתא רבתי פרשה כא) מספר על הקיסר הרומי אדריינוס, ששאל את רבי יהושע בן חנניה: מדוע בכל אחד מהדיברות הראשונים, שעוסקים בבני ישראל, מוזכר שם ה', ואילו בדיברות האחרונים, "שנתן לאומות העולם" – כלומר שעוסקים בציוויים כלל־אנושיים – לא מוזכר שם ה'? ר' יהושע בן חנניה ענה לו באמצעות משל למלך שדיוקנו נמצא בכל מקום אך לא בשירותים, כך לא רצה הקב"ה להזכיר את שמו עם גנבים ורוצחים. לתלמידיו, לעומת זאת, נתן ר' יהושע תשובה אחרת. הוא מספר שהקב"ה הלך לאומות העולם והציע להן את התורה, אך כל אומה סירבה מסיבותיה – זו לא יכלה לוותר על הגניבה, שנייה לא יכלה לוותר על רצח, שלישית על ניאוף, וכן הלאה. אבל בני ישראל מיד אמרו "נעשה ונשמע", ולכן נתן להם הקב"ה את שמו, "אנוכי ה'".
מתוך דברי המדרש ותשובתו של ר' יהושע, אני מבקשת להציע מדוע סירבו האומות לקבל את התורה בשם הערכים האוניברסליים, ומדוע אינני סבורה שיש לחלק את עשרת הדיברות מבחינה תוכנית ומהותית.
כך כתב הרב מאיר דן פלוצקי, מרבני פולין במאה העשרים, בספרו "כלי חמדה":
כשמעיינים בעומק ביסודי התורה והמצוות, אין לנו לעשות חלוקים מעצמנו בזה, דלא נדע הגדרים ותכלית המצוות איזהו הם בין אדם למקום ואיזהו הן בין אדם לחברו… נראה דתכלית כל התורה והמצוות לצרף בהן את הבריות ולעשותן לחטיבה אחת. וכאומרם ז"ל במדרש… לא ניתנה תורה אלא לצרף בהן את הבריות. ומסכים לזה דברי רבי עקיבא שאמר 'ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה'… שנראה שכל המצוות שבתורה המה רק ביאור לבוא על ידי זה למצות ואהבת לרעך כמוך.
ולעומת זאת מצות שבין אדם לחברו שנכללות במצות ללכת בדרכיו ולדבקה בו, שדרשו חז"ל מה הוא רחום אף אתה רחום מה הוא חנון אף אתה חנון… הרי מבואר שכל מצות שבין אדם לחברו הוא כדי לבוא על ידי זה לידבק בקב"ה. נראה מזה דכל המצות שבין אדם למקום ושבן אדם לחברו הכל הולכים לתכלית אחד, להתאחד יחד שיהיו כל ישראל אחד, וממילא יאחדו להיות דבוקין בהקב"ה, ויהיה קב"ה ואורייתא וישראל חד.
על פי ה"כלי חמדה", אין באפשרותנו לחלק את המצוות באופן מלאכותי ולנסות לאבחן אותן – האם הן משתייכות למצוות שבין אדם למקום או לאלה שבין אדם לחברו. אנחנו לא באמת יודעים מה שייך לכאן ומה לכאן. מדברי רבי עקיבא, "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", עולה שכל המצוות שבתורה, כולל פרטיה המדויקים של שחיטת הבהמה, הן גם חלק ממצוות ואהבת לרעך כמוך. מנגד, גם המצוות שבין אדם לחברו נכללות במצוות "ללכת בדרכיו ולדבקה בו", כך שאפשר לומר גם הפוך – שכל המצוות בין אדם לחברו נועדו להידבק בה'.
מדוע סירבו האומות
אומות העולם מסרבות לתורה מתוך הדיברות האוניברסליים, משום שהן מזהות שגם הדיברות הללו קשורים בקשר הדוק לדיברות הראשונים. ר' יהושע בן חנניה מלמד את תלמידיו שגם אם שם ה' איננו מופיע במפורש בדיבר, הרי האיסור לגנוב, לחמוד או לנאוף, אף שהוא נראה כאיסור חברתי גרידא, מבטא בעצם את הדיבר המקביל אליו. "לֹא תִרְצָח" – קשור ל"אָנֹכִי ה' אֱ־לֹהֶיךָ'". "לֹא תִנְאָף" – קשור ל"לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". וכן הלאה.
בעומקם של דברים, כל עבירה שמתקיימת במרחב החברתי היא גם עבירה שבין אדם למקום, ולהפך. לכן ראיית עשרת הדיברות כמקבילים מגיעה מהבנה שלא ניתן לחלק בין הקב"ה לברואיו. עוולות שנעשות במרחב הבין־אישי, פוגמות בקשר עם הקב"ה. יש משמעות דתית ורוחנית לאופן שבו האדם מתייחס לחברו. "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה".
