אנשי האינקוויזיציה נהגו לשרוף את קורבנותיהם. מדוע בחרו דווקא בדרך הזו? משום שהכנסייה הקתולית החליטה בוועידת טוּר ב־1163 כי "הכנסייה מתעבת שפיכות דמים", ובשריפה אפשר להרוג בלי לשפוך דם. מה ניתן ללמוד מכאן? שהחוק הכתוב חסר תועלת, אם הלב מתנכר לו.
בישראל נשמעת היום מצד אחד דרישה לכונן חוקה, כדי להגן על זכויות האדם, ומצד שני דרישה לחוקק חוקים דתיים, כדי להגן על הצביון היהודי. שתי המגמות הללו מחפשות את המטבע מתחת לפנס. אם אתם רוצים לעשות לבבות, חנכו אותם לפני שתחוקקו להם.
בואו נדבר על חוקה שתגן על זכויות האדם. אם נרצה חוקה כזו נוכל להעתיק את רשימת הזכויות מחוקה אחרת, ותיקה למדי: הזכות לשוויון, חופש המצפון, חופש הדת, חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש ההתאגדות וההפגנה. הרשימה המצוינת הזו היא חלק קטן מהזכויות שמזכירה חוקת ברית המועצות הקומוניסטית, שאימץ יוסיף סטלין ב־1936. האומללים שעינה סטלין למוות ודאי התנחמו בידיעה שהחוקה שלהם היא הנאורה בעולם.
ארצות הברית הייתה אולי המדינה הראשונה בעולם שאימצה חוקה המגינה על זכויות האדם, אך מהאחרונות במערב לשחרר את עבדיה
חסידי החוקה בישראל, שהם בדרך כלל גם חסידי האקטיביזם השיפוטי, נוהגים לשאול: מה ימנע מחברי הכנסת לקבוע שצריך להרוג כל מי שאינם אוהבים? קל לענות בשאלה מקבילה: ומי ימנע מהשופטים לפסוק כך? אך המענה העמוק יותר הוא בידיעה שהפוליטיקאים תלויים במצביעיהם למען הקריירה שלהם, ותלויים בחבריהם ובמשפחתם למען שלוות נפשם. כל עוד האנשים שסביבם יאמינו בדמוקרטיה ובערכים הומניים – גם הפוליטיקאים ינהגו כך. אך אם חלילה החברה כולה תאבד את האמון בערכים הללו – שום מוסד בעולם לא יוכל למנוע מעשי רשע. ארצות הברית הייתה אולי המדינה הראשונה בעולם שאימצה חוקה המגינה על זכויות האדם, אך מהאחרונות במערב לשחרר את עבדיה. בריטניה השמרנית, שעד היום אין לה חוקה, ביטלה את העבדות הרבה לפניה. והחוקה הנאורה של ויימר לא מנעה מהיטלר לעלות לשלטון.
מצד שני, כפייה דתית באמצעות חקיקה סובלת מחיסרון דומה. ברור שלחוקים יכול להיות ערך רוחני; כל ההלכה נסמכת על ההנחה הזו. אך ההלכה מנוסחת עבור ציבור שמקבל עליו מראש את ערכיה, ומכריז: "נעשה ונשמע". כאשר הציבור מזדהה באופן כללי עם החוק ומטרותיו, חקיקה ערכית יכולה לתעל את הכוונות הטובות למעשים מוגדרים. זוהי תרומתו של חוק מוצלח: הוא מתרגם ערכים מוסכמים להנחיות מפורטות.
חוקה ליברלית וגם חקיקה דתית חורגות מהמסגרת הזאת: בראשונה אין הנחיות מפורטות, ובשנייה אין ערכים מוסכמים. מגילות הזכויות שבחוקות העולם הן מופשטות וכלליות מאוד, ונחוצות בעיקר כמגן מפני "זמנים אפלים", שבהם אולי יתנכר הציבור לערכים הללו. חקיקה דתית היא מפורטת, אך מבוססת על ערכים שלצערי רחוקים כיום מהקונצנזוס. המכנה המשותף לשתיהן הוא הרצון לכפות בחוק – היום או ב"זמן אפל" דמיוני – ערכים שרוב הציבור אולי אינו רוצה. אך כשהערך הבסיסי אינו מקובל, החוק לא משפיע. ב־2006 הודיע ראש ממשלת אירלנד כי ממשלתו עומדת לבטל חוק מ־1181, האוסר על יהודים לקנות שריון אבירים. דובר הקהילה היהודית הגיב באדישות: "מי בכלל רצה שריון?" ספר החוקים מלא בחוקים מתים שאיש לא מתייחס אליהם. חבל להוסיף עוד כאלו.
בעולם העתיק מצאנו רק שתי תרבויות שהביעו חשד כלפי החוכמה הכתובה, ודרישה להוסיף לה מסורת בעל פה, שתנסוך בה טעם ומשמעות. כך תפסו חז"ל את התורה שבעל פה, וכך, להבדיל, ביקר אפלטון היווני את ספרי החוכמה. פרופ' אהרן דמסקי עמד על כך שדווקא שתי התרבויות המשכילות ביותר בעולם העתיק הן שידעו לעמוד על מגבלותיה של הכתיבה. בתרבויות אחרות, החוכמה הכתובה הייתה מונופול של מעמד חברתי מסוים: הסופרים, המנדרינים, המשפטנים המומחים. הם דאגו לשבח בהתלהבות את תוצרי פעולתם, ולהסביר לכולם שחוקה כתובה היא חזות הכול. אצל היהודים והיוונים היו מלומדים רבים מכל המעמדות, והם הבינו את מגבלותיה של החוכמה החנוטה בכתב, שאינה מלווה בפרשנות ערכית ובמסורת חיה.
אין ערוך לחשיבותם של הדברים שבכתב. בסופו של דבר, את ביקורתו על הספרים כתב אפלטון בספר. גם בתורתנו, להבדיל, אין קדוש מהתורה שבכתב. אך חכמינו ידעו שללא התורה שבעל פה במובנה העמוק, ללא מסורת פרשנית וערכים ואמונה, התורה עלולה להיות אות מתה, וחסידיה עלולים להפוך ל"נבלים ברשות התורה", כלשון הרמב"ן. אם אנחנו רוצים לשנות את רוח העם, הוספת חוקים כתובים לא תועיל הרבה. רוצים להבטיח חיים ערכיים? אל תחוקקו; תחנכו.
