השופטת בדימוס אתי כרייף לא נפלה מהכיסא. זו, בגדול, הייתה תשובתה כשנשאלה מה דעתה על גרסתו של אבי חימי, שלפיה התקיימה בינו לבין עורכת הדין המאשימה מערכת יחסים בהסכמה.
"בואו לא ניתמם", הבהירה כרייף, כשהיא רומזת שבעצם אין מה להיות מופתעים. "עם מי אנשים מקיימים יחסים? איפה אנשים מפתחים קשרים, אם לא במקום העבודה?". לא יודעת, אני יכולה לחשוב על מקומות אחרים להיכרויות לגיטימיות. למשל ברים, אפליקציות או סתם בשביל ישראל. אבל גם אם נניח לרגע בצד את עמדתה של כרייף, יש משהו שצריך לשאול עוד הרבה קודם.
תגידו, כמה מכם יודעים איך קוראים לנשיא לשכת רואי החשבון? התשובה היא רו"ח חן שרייבר, אם תהיתם. כמה מאיתנו יודעים לנקוב בשמו של יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל? מדובר בפרופ' ציון חגי, לידיעתכם הכללית, אבל למי אכפת. נשיא לשכת רואי החשבון לא משפיע על משרדי הכלכלה או האוצר, ואם תיכנסו לאתר ההסתדרות הרפואית, תגלו שם בעיקר מאמרים מדעיים, דיונים בסוגיות אתיקה רפואית והכשרות רופאים. יש רק לשכה אחת במדינה שמנהלת יחסים בלתי פרופורציונליים עם שלטון החוק ומעורבבת עד העצם בפוליטיקה ובג'ובים – לשכת עורכי הדין.
למה בעצם? התשובה ההיסטורית היא שמקור כוחה של הלשכה הוא בכלל סטטוטורי. בניגוד ללשכת המהנדסים והאדריכלים, היא קיימת עוד לפני קום המדינה וכל הסמכויות שלה הן על פי חוק. ישנן לשכות אחרות שבכלל לא מסמיכות את חבריהן, אבל אצלה מדובר בתפקיד מרכזי. המנדט הבריטי הגיע למושבה מרוחקת שהתנהלה עם תרבות מזרח תיכונית ולא היה קיים בה אתוס משפטי סדור, והלשכה הייתה אמורה לייצר את התרבות הזאת.
בפועל, היום קורה ההפך. הדגים מסריחים מהראש, ואולי אין מה ליפול מהכיסא כמו שכרייף אומרת. רק תחשבו כמה היה קל להפוך לעורך דין בשנות התשעים. לא הייתם צריכים להציג ציוני בגרות מרשימים, אפילו לא פסיכומטרי. מספיק שהנחתם 30 אלף שקל על השולחן של איזו מכללה. חלק גדול מהאנשים שאנחנו רואים היום בענף הם תוצר של הימים האלה, שבהם כל אחד יכול היה להיות משפטן. היום המצב קצת שונה כי מבחני הלשכה הוקשחו מאוד, בין השאר כדי לעצור את ההצפה של התחום שהתרחשה עם השנים, אבל את העבר אי אפשר לחזל"ש.
עצם קיומה של הלשכה בפורמט הנוכחי יוצר פרדוקסליות מובנית. העומדים בראשה נבחרים בידי עורכי הדין, ובאותה נשימה היא זו שמגדירה את רף הכניסה למקצוע ומחילה את הדין המשמעתי על חבריה. "למודל מסוג זה יש שם: גילדה", הסביר עו"ד ג'וני גרין במאמר שפורסם באתר פורום קהלת. "בכל כלכלה מודרנית הגילדות עברו מן העולם, מתוך הבנה כי לא ייתכן שבעלי המקצוע עצמם יהיו אלו שקובעים את הכללים החלים עליהם". יותר מזה, הלשכה גם אינה ייצוגית.
בלשכה חברים קרוב ל־80 אלף עורכי דין, מתוכם כ־67 אלף בעלי זכות הצבעה, אך פחות מ־20 אלף טרחו לצאת להצביע בבחירות האחרונות. זה כמובן לא מפריע לה להיות משופעת בכסף שמגיע מדמי חבר שנגבים מעורכי הדין, ומתבטא בכנסי ראווה שכל הפוליטיקאים נוהרים אליהם בהמוניהם כדי להצטלם. איפה עוד ראיתם מקבילה כזאת? מישהו שמע פעם על נהירה לכנס רואי החשבון? ומי נהנה מכל הטוב הזה? לא עורכי הדין הפשוטים, שמשלמים דמי חבר וטוחנים שעות במשרדים הקטנים, אלא אלו שיש להם כסף לרדת לאילת ולהתמנגל.
הסוגיה המטרידה ביותר היא העובדה שהלשכה משמשת לשון מאזניים בבחירת שופטים. יש לכך אולי חשיבות מסוימת, משום שצריך גוף שיכול להעיד על מקצועיותם של המועמדים, אבל לא הגיוני שגוף שאיננו ייצוגי יקבל כזה כוח פוליטי.
המציאות שבה הלשכה נהנית מנציגות בוועדה לבחירת שופטים ופוליטיקאים מסתמכים על חבריה כדי להעביר את השופטים הרצויים שלהם, יוצרת ביניהם קשרי תלות. משרד המשפטים וחברי הממשלה לא יכולים לצאת נגדם או לבקר אותם. יש מי שחושב שצריך לפרק את כל הגוף הזה ולנשל אותו מכוחו. אולי לא צריך להיות עד כדי כך רדיקליים, אבל בתור הצהרה – ברור שצריך לדלל אותו. לשכה צריכה להיות מקצועית. לשכה אמורה להתעסק באתיקה ובהכשרות ובהשתלמויות לחבריה. ברגע שכולנו יודעים מי זה אפי נוה ומי זה אבי חימי – פה מתחילה הבעיה.
