כשהאלבום הרביעי של אביתר יצא, חברים שלי אמרו בצער 'הוא חזר בתשובה'. למדתי אז בישיבת הסדר, התחלתי לצאת עם בנות גילי, ואחרי כל פרידה היינו יושבים לבירה, מספרים את הסיפור של הקשר (איך התחיל, מה היה, איך נגמר) ושומעים את כל האלבום הראשון של אביתר בנאי. כולם יודעים איזה אלבום זה, אלבום הנעורים האולטימטיבי. בועט וחשוף ובוטה כמו שבחיים לא שומעים בישיבות. אבל שמענו, כי כולם שמעו. אי אפשר היה שלא לשמוע. ואם שמעת, אי אפשר היה שלא להתאהב.
אבל האלבום הרביעי עורר איזה עצב. אלה היו שירים 'דתיים', כך אמרו החברים שהבינו במוזיקה. היינו כבר למודי שירים דתיים וזמרים דתיים, וחששנו שהבשורה הזו, שהייתה לנו בין הידיים, תיעלם. שהשירים יהיו רק שירים על אלוהים ועל אמונה, שירים רכים כאלה, מזויפים.
מזויפים לא כי אי אפשר לכתוב שירים אמיתיים על אלוהים, אלא כי היה פער – תמיד יש פער – בין החוויה האמיתית שלנו, כבני ישיבות אכולי התלבטויות וספקות, ובין התחושה הסוכרתית, המלטפת, של השירים ה'דתיים' ששמענו. חיפשנו כנות, ופחדנו שאנחנו מאבדים אותו, את אביתר של האלבום הראשון והשני וכן, אפילו השלישי. פחדנו שבמקום שנשמע את הקול שלו, נשמע את הקול החדגוני של הדתיות (לא שכל דתיות היא חדגונית וכו', אבל אם הייתם ילדים דתיים בשנות התשעים, אתם יודעים על מה אני מדבר).
אבל זה לא היה המצב. לפני שבועיים הלכנו, מרב ואני, להופעה של אביתר בירושלים. זו הייתה הופעת ענק, 780 מקומות תפוסים עד אפס מקום בתיאטרון. האדם שישב לידי – סטודנט ירושלמי, שדיבר ופירשן כל שיר עד שבסוף לא הצלחתי להתאפק וסיננתי לו 'ששש' – ידע את כל המילים של כל השירים, ולדעתי ידע גם איך ומתי נכתבו, איפה בוצעו לראשונה ומה אביתר אוכל לארוחת בוקר. בכל אופן, שמענו שיר אחר שיר, וגם אני ידעתי את כל המילים. פתאום הבנתי שהפסקול הזה ליווה את החיים שלי – נעורים, אמונה, הורות, קריירה. לכל שלב היו לי מילים, והם לא היו שלי, הם היו של אביתר.
הוא היה כן, על הבמה, בשירים, בסיפורים, בתקשורת עם הקהל. חשבתי שם לעצמי שאולי זה הדבר שהכי מאפיין את היוצר הגדול הזה; כנות. אפשר לזהות כנות כזו, כי היא לא מתחזה לרגשנות ('אני מתרגש מכל דבר') או לרגישות ('אני כל כך קשוב ועדין') או לחושפנות ('הנה, ראו אותי'). היא תמיד משאירה שוליים, איזה מסתורין. לא הכל נאמר, ומה שנאמר – לא תמיד נאמר מפורשות. זו כנות – נאמנות עמוקה לעצמו ולמה שהוא מביא לעולם.
אם הדבר הנכון כרגע הוא לעשות אלבום אלקטרוני, יהיה אלבום אלקטרוני. אם התחושה היא מריבה עם הילדים, היא תהיה שם. התמודדות עם הכבוד, עם גניבת הדעת, עם הפחד לאבד שליטה, עם איבוד השליטה – הכל נכנס, מעובד, הופך לשיר, מקבל נוכחות. אין פילטרים. מה שיש זה מה שיש. זה כל כך חזק, האמת הזו, עד שאפילו השירים ה'דתיים' מקבלים את אותה האמנה – אנחנו מאמינים לו שהוא באמת מרגיש ככה, כי אנחנו יודעים שאם הוא לא היה מרגיש ככה, הוא היה אומר לנו.
אביתר חוגג חמישים השבוע. כל העולם המוזיקלי של ישראל עלה לברך אותו, והמעריצים שלו (ויש לא מעט כאלה) כתבו פוסטים משתפכים בפייסבוק על הדרך בה הם מלווים אותו מהופעה להופעה, מתנועה לתנועה. לצערי אני לא כזה, אני עוד ישראלי ששמע אותו ברדיו ואחר כך ביוטיוב, שהגיע לשתי הופעות, ומכיר לו תודה על שהוא מוכן להעמיד את עצמו מול הקהל ככה, חשוף וכן ואמיתי, כמו טיפה של אור.
