אמירה ידועה שיש לה הרבה גלגולים ובהקשרים שונים גורסת כי במקום לדמיין את העתיד ניתן ליצור אותו. רוצה לומר, במקום להישאר במצב סטטי ולהמתין לבאות (מבלי יכולת להבין מה יתרגש עלינו) מוטב להיכנס ל'זון' אקטיבי בניסיון לשרטט את העתיד הרצוי ולכונן אותו בנו ידינו. זה בדיוק מה שעושה כרגע אליטה נחושה של אנשים חדורי מטרה בהקשר של הרפורמה המשפטית. כאן צריך להבהיר כי הדיון אינו ממש נוגע לגוף הרפורמה. הוא גם לא שייך לעניינים ערכיים, מוסריים או משטריים. הדמוקרטיה לא ממש מעניינת את החבורה הזו.
צריך להודות כי מדובר במאבק פוליטי קר, נטול ערכים, תועלתני שאמור לשרת בעלי כוח. ואלה משתמשים בעולמות תוכן ערכיים כדי להניע דיביזיות ולגייס את ההמונים למחאה ציבורית שתכליתה פוליטית למהדרין. זהו מאבק בין האליטה הליברלית, לכאורה, שקנתה לה אחיזה במרכזי הכוח הכלכליים, משפטיים, תקשורתיים ונוספים לבין אליטה שמרנית לכאורה שקנתה לה אחיזה פוליטית במרחב הציבורי-עממי דבר שבא לידי ביטוי בניצחונה במערכת הבחירות האחרונה.
אפשר להגדיר את התפלגות הכוחות הזו דרך הרבה תיאוריות. הפופולרית ביותר היא זו של ד"ר אבישי בן חיים, היוצרת דיכוטומיה בין ישראל הראשונה לשנייה. זו כמובן מסגרת רעיונית מרתקת שניתן לאמצה אבל הנטייה שלה לעגן את החלוקה הגושית דרך היגיון של הנבדלות בין מזרחיים ואשכנזים, מטשטשת אמת שמסתתרת מאחוריה. האמת הזו נוגעת לכך שמדובר בשני מחנות שאינם שונים כל כך ברמה האידיאולוגית והרעיונית זה מזה. נציגו המובהק של ישראל השנייה, קרי נתניהו, אינו שונה כל כך בתפיסות עולמו בתחום הכלכלי, ביטחוני וחברתי מאלה של יריביו מהמחנה השני: החל בלפיד, דרך סער וכלה בגנץ.
אפילו בהקשר לרפורמה המשפטית אין ממש הבדל ביניהם. הרשתות החברתיות מזכירות לנו באדיבותן שוב ושוב אמירות שנאמרו לאורך השנים האחרונות על-ידי אנשי ומובילי המחנה המתנגד לרפורמות, שמתחו בזמנו ביקורת על עוצמתו המופרזת של בית המשפט העליון ועל התפקוד הבעייתי במכלול עניינים ודרשו תיקונים. כלומר, אפילו בעניין שלכאורה מהווה את אבן הפינה של המאבק, כלומר העניין המשפטי, אין נבדלות אמיתית בין המחנות. המשמעות של כך היא שהמאבק אינו מאבק רעיוני, אידיאולוגי או תפיסתי. זה מאבק על שליטה פוליטית נטו בין שתי אליטות שהפכו את הסוגיה המשפטית לזירת המערכה ביניהם. בהיבט הזה גם ההבחנה הקלאסית בין שמאל וימין לאפיון הכוחות הניצים אינה ממש קולעת לפחות לא בהיבט הרעיוני אידיאולוגי והרושם הוא כי השדה האידיאולוגי עבר בעשור האחרון סוג של מרכוז והאחדה במסגרתן קשה מאד להבדיל בין אלה ובין אלה בסוגיות מרכזיות הנוגעות לביטחון, כלכלה, חברה ואפילו משפט. הממשלה הקודמת היא הביטוי המובהק לסוג כזה של התמרכזות רעיונית.
ברם, המשתנה הקבוע שבכל זאת צלח את מבחן הזמן ומבדיל בין הקצוות ובין המחנות נוגע לתרבות הפוליטית המאפיינת אותם. במיוחד אמורים הדברים לגבי השימוש בשיח האיומים והתחזיות האפוקליפטיות. מדובר במנגנון שבו מרבה להשתמש האליטה הליברלית. הוא נטוע היטב במחשבת השמאל העולמי שמתבונן על המציאות דרך משקפיים החוזות את העתיד במונחי מלחמות גוג ומגוג או התרחשויות דרמטיות שבחלקן אמורות להביא סוג של גאולה לעולם או לקבוצה. הדבר מונח על אדני חשיבת השמאל (הסוציאליסטי) לגבי נחיצות מהפיכה חברתית גאולית – להבדיל ממעשה של יצירת שינוי הדרגתי – כתנאי הכרחי להגדרת האופק העתידי וליצירתו של שינוי יסודי בחברה. רוצה לומר, הדרך לגאולה עוברת במונחים של הגדרת עתיד ביניימי פחות מואר והרבה יוצר טראומתי.
יסודותיה של חשיבת קצה מעין זו שתופסת את המציאות דרך מונחים דרמטיים של התפתחויות אפוקליפטיות אחזה לימים גם בשמאל הישראלי כשהיא מתורגמת למערכת של הקשרים מקומית. כאלה היו בזמנו תחזיות האימים על עתידה השחור של המדינה ללא שלום ומהלך מדיני עם הפלסטינים, כאלה היו התחזיות על בואו של האפרטהייד בשטחים ועל צונאמי בינלאומי שיפקוד את ישראל ויביא לבידודה; כאלה היו גם בתחום החברתי על תהליך ההדתה והפיכתה של ישראל למדינת הלכה יהודית; וכאלה היו על האסונות הסביבתיים שיתלוו למיזם הפקת הגז מול חופי ישראל.
כל אלה, מיותר לחלוטין לומר, לא התממשו. אבל התרבות הפוליטית שממנפת את שיח הקטסטרופות עדיין נוכחת, במיוחד בהקשר הנוכחי של הרפורמות המשפטיות: זה מתחיל בקריסת הדמוקרטיה, ממשיך בקריסת הכלכלה, נמשך בקריסת מעמדה הבינלאומי של המדינה ואפילו נגמר בפגיעה במערכת הבריאות בישראל. אבל הדבר המשמעותי בהקשר הזה הוא לא עצם השימוש בשיח הקטסטרופה שלכאורה אמור למנוע את הרוע מבעוד מועד, וגם לא בערגה לכך שהיא תתממש כדי שבסופה (כמו במהפכה הסוציאליסטית הגדולה) ייבקע אור גדול של התחדשות נכונה. הדבר המשמעותי הוא בנכונות להביא את הקטסטרופה ולייצר אותה ולא להמתין או להסתפק באיומים על נוכחותה מעבר לפינה.
אגב, זה לא ממש חדש. סימנים מעידים לכך צצו בשנים האחרונות על רקע משבר הקורונה והמחאות נגד מדיניות הממשלה דאז שאותה הוביל נתניהו ביחד עם גנץ. הם באו לידי ביטוי בהפגנות הסוערות שארגן כנראה אותו מחנה ליברלי (באמתלה אחרת אבל תחת אותה הסיסמא ל ריסוק זכויות אזרח בגין מגבלות המגיפה) ולוו בניסיון להקרין כאוס במדינה כדי לייצר שינוי במפת הכוחות הפוליטית. הפעם זה חריף יותר ומלווה בשילוב של קמפיין ציבורי אבל גם בניסיונות להמחיש את נוכחות הקטסטרופה העתידית כבר בהווה באמצעות צעדים של ממש: הוצאת כספים לחו"ל, ארגון מהלך של השבתה המתוכנן לקראת שלבי ההצבעה הראשוניים על הרפורמה המשפטית, קריאות למרי אזרחי בואכה איומים מפורשים על חיי ראש הממשלה.
אלה הם מהלכים שאינם מבקשים להסתפק ביצירת דימוי הקטסטרופה אלא ביצירתה בפועל לתכלית פוליטית גרידא. ובדומה למנגנון התרבותי פוליטי מבית היוצר של השמאל העולמי אשר אינו מתעניין באפקטים החמורים הנלווים למהפכות מאשר הם, אם כי לתוצאת הסיום שלהן, גם כאן תוצאות הלוואי של מהלכים כאלה אינם מעניינים את האוונגרד שמבקש לחולל אותם, בבחינת עולם ישן נחריבה כדי לכונן תחתיו עולם חדש יהא המחיר אשר יהא. זה השינוי המשמעותי שמתחולל כעת באופן בו מנוהל הקרב הפוליטי בין שתי האליטות. המעבר מיצירת דימוי של עתיד רע לכינונו של זה כבר בהווה. זהו שינוי שחותר תחת אושיות הקיום של מה שהיה פעם לסמל של כולנו והיום לסוג של זיכרון עמום היסטורי: הממלכתיות הישראלית המגלמת את כל מה שמשותף לכולם ונמצא מעל גבולות המחנות והאינטרסים ואת הנכונות לקיים כללי משחק מוסכמים שדרכם ובאמצעותם ניתן לנהל את העימותים הפוליטיים.
