תשמעו סיפור עצוב. יש לי חברה טובה שקוראים לה ענת, היא רווקה תל אביבית כזאת שווה, שאוהבת את החיים, ושהחיים אוהבים אותה בחזרה, והיא גם יודעת לעבוד נכון עם תל־אביב. יש אנשים כאלה, חחחחח, יש אנשים שמרגישים בעיר הזאת בני בית, הם צועדים ברחובות בצעדים נחושים, ומתנהלים בעיר בנינוחות כזאת, ובשלווה. יש אנשים כאלה, תל אביבים דה לוקס, אבל אני לא כזה. אני גר כאן כבר שבע שנים טובות, ועדיין, תל־אביב תמיד נראית לי מרוחקת ונשגבת ושחצנית ולא נגישה. אני מסתובב בה רוב הזמן במין הלם עדין כזה, ובמבוכה גדולה. זה נשמע אולי מתיש כשאני כותב את זה ככה, אבל האמת היא שזה נחמד. העיר הזו, בתשוקה שלה, בחיות שלה, בפשטות שלה, בשמחה שלה, מכניסה לי לחיים הרבה חיות, והרבה תשוקה והרבה ענווה. שכוייח.
בקיצור, לפני כמה שבועות, ענת החליטה לחזור לעולם המעיק והממכר של אפליקציות ההיכרויות, טינדר ואוקייקיופיד ובאמבל. פעם היא הייתה שם קצת, זה לא עשה לה טוב, אחר כך התחילה לצאת עם איזה בחור מתוק ומתוסבך שחברים טובים שידכו לה, אחר כך הם נפרדו, ואז היא לקחה לעצמה כמה חודשים כאלה של שקט, כדי להחלים, ובתקופה האחרונה היא החליטה לפתוח את האפליקציות מחדש. אין מה לעשות, אלה הזמנים, ככה מכירים היום אנשים. ואני רוצה לכתוב כאן הערה קטנה על אפליקציות ההיכרויות האלה. יש בהן פער מובנה. מצד אחד, רוב האנשים נכנסים אליהן כדי למצוא אהבה. נניח. ומצד שני, המטרה האחת והיחידה שלהן היא שאנשים יישארו בהן כמה שיותר. כל האלגוריתמים המורכבים שלהן בנויים סביב המטרה האחת הזו. וככה יוצא שה"שדכנים" הדיגיטליים שאליהם כולם פונים היום, הם שדכנים שכל מטרתם לא לשדך. איזה ייאוש.
ולפני כמה ימים ענת התחילה להתכתב בבאמבל עם איזה בחור אחד מכפר־סבא, שקוראים לו אורן, ואורן היה חמוד, ומקסים, ושנון, הוא התעניין בענת, והיה מצחיק ונעים, מדי פעם הוא שלח לה איזו עקיצה קטנה על זה שהיא תל אביבית, אבל חוץ מזה הוא היה סבבה ממש. ואחרי כמה ימים כאלה נחמדים, ענת שאלה אותו אם הוא רוצה לדבר בטלפון, זה ידוע שחשוב לשוחח עם אנשים לפני שנפגשים איתם! ובשיחה איתו ענת הרגישה שאורן קצת מוזר, ושהיא לא ממש רוצה לצאת איתו לדייט, זכותה! אז אחרי עוד יומיים היא כתבה לו הודעה ממש מנומסת ועדינה, שהוא ממש מתוק ומקסים, אבל היא פשוט מרגישה שזה פחות מתאים, והיא מאחלת לו המון הצלחה ושמחה בחיים.
ואורן, האפס, קרא את ההודעה, וענה לה ככה. אני מצטט מילה במילה. בהתחלה הוא שלח הודעה – "ביי", אחר כך הוא שלח הודעה – "ארבעה ימים בזבזתי עלייך מי את כאילו", אחר כך הוא כתב – "מהרגע הראשון לא זרם לי, חשבתי לתת לך צ'אנס אבל לא מצאתי כלום", אחר כך הוא כתב – "ניסיתי לכבד אותך כבוד שלא היה מגיע לך", אחר כך הוא כתב שוב – "ביי", אחר כך הוא כתב – "תוך כדי גילינו שאת שותה, לא באותן שעות או לייף סטייל אז כן, לא מתאים", ולבסוף הוא כתב – "את נשמעת כמו תל אביבית בת שלושים ושבע שהולכת להתחתן עם הרווקות שלה". וזהו. אלה ההודעות שהוא שלח.
וענת, שקראה את רצף ההודעות המופרע הזה, ידעה שאורן חתיכת דפקט לא אפוי, ובכל זאת, בכל זאת ההודעות האלה פגעו בה עד עמקי נשמתה. היא לא הבינה מה היא עשתה, שהביא עליה את כל הזעם הזה. היא לא הבינה מאיפה באה כל השנאה המוטרפת הזאת שלו. היא סיימה את הקשר הקצרצר הזה בנימוס, בכבוד, בעדינות, איך ייתכן שגם מהסיפור השולי והזניח הזה, היא יוצאת מותשת ומצולקת.
זהו, זה הסיפור. אני כותב אותו כי אני חושב שהוא סיפור חשוב, אני חושב שלא מדברים על הנושא הזה מספיק. בכל רגע נתון בעולם, אנשים ונשים נפגשים ומשוחחים ומתכתבים זה עם זה, במטרה למצוא אהבה. והגישושים הזהירים האלה הם מרחב חשוף מאוד, עבור כולם. כולם מסתובבים שם חלשים ופגיעים, רגישים ומבולבלים. והמצווה שלנו, המצווה האחת שלנו, כבני אדם, היא להתנהל במרחבים האלה בעדינות ובחמלה. לשמור על הלבבות של האנשים שנקרים בדרכנו. לא לנבוח, לא לצרוח, לא לזלזל ולא להשפיל. וזה לא מעניין אותי שהאורן האידיוט הזה הוא בן אדם דפוק והזוי. גם אנשים דפוקים והזויים צריכים לדעת להתנהג. הרי אם ה"דפוק" הזה היה עולה על הכביש, ונתקע עם האוטו שלו במכוניות של אנשים אחרים, לא היינו מגלים אליו שום חמלה, לא היינו מכילים את זה! אבל כשהוא משתלח ככה בבחורה אחת, סתם כי היא אמרה לו שזה לא מתאים – הוא לא פחות מסוכן בעיניי, ולא פחות אלים. להפך. במקום לשבור שמשות ולעקם פחים, הוא סודק לה את הנפש. איייי, והלוואי שהיה ביטוח כזה, ביטוח לטינדר חחחח! ביטוח שמפעילים כשיש תאונות רגשיות כאלה מגעילות. אבל כל עוד אין לטינדר ביטוח, מצווה עלינו לנהוג זה בזה בכבוד ורגישות. מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. זוהי כל התורה כולה. שכוייח.
