1. אחרי שנכשלתי בתיאוריה בפעם השלישית האשמתי את הקארמה של הקניון בתלפיות. שם, בקצה הקומה השנייה, באולם קטן וטחוב עם מחשבים ישנים, נערכים המבחנים. הפקידה לא אמרה כלום, רק שאלה לשמי והגישה לי את טופס הבחינה עם סימון אדום: נכשל. יצאתי משם בשפתיים יבשות וקיללתי בשקט. הייתי צמא ורעב וכאב לי הראש אז עצרתי בשווארמה הכשרה למהדרין בקומת הכניסה של הקניון והוצאתי בקבוק קולה מהמקרר. מאחורי הדלפק עבדו שניים. אחד לקח הזמנות והשני גילח שווארמה מהשיפוד הגדול במיומנות מהפנטת. בהיתי בו כמה שניות וחשבתי על זה שהוא מזיע קצת יותר מדי בשביל אחד שמגיש אוכל, אבל לא נראה שלמישהו מהלקוחות זה הרס את התיאבון. שילמתי על פיתה וקולה וזרקתי לפח את הקבלה ואת הטופס המקולל של התיאוריה.
בדיוק כשהתיישבתי לחכות, הבחור מהשיפוד הסיר את כפפות הגומי השחורות ואמר לשני שהוא יוצא לסיגריה. הוא עבר את הדלפק והמבטים שלנו נפגשו. לקח לי רגע לקלוט שזה בני גורדון. כשהתחבקנו הרגשתי את שרירי הגב שלו והחולצה שלו הסריחה מזיעה ושווארמה ומה לא. נראה היה שהוא דווקא לא מופתע לראות אותי, והוא מיד הבין מה אני עושה בקניון הזה. הוא שאל בקריצה אם עברתי תיאוריה ואני צחקתי ואמרתי לו שלא, ושזו פעם שלישית שאני נכשל, אפילו שרק כמה דקות קודם לכן נשבעתי לעצמי שלא אספר את זה לאף אחד. גם ככה, חוץ מאמא שלי, אף אחד לא יודע על התיאוריה הזאת היום, אז אין שום סיבה שאפרסם את הכישלון המהדהד שלי ברבים. אבל משהו במפגש המפתיע איתו, או ליתר דיוק, משהו במראה שלו, גרם לי לספר לו את האמת, ככה, בלי לחשוב יותר מדי. "לא נורא אחי, כפרת עוונות", הוא אמר, "תצא איתי לסיגריה?"
עמדנו בשער הכניסה לקניון ועישנו. בני שתק. אני שתקתי. רצו לי מיליון מחשבות בראש, אבל לא הרגשתי בנוח לשאול אותו שאלות אישיות, אז סתם זרקתי "תודה על הסיגריה". בני חייך את החיוך שלו שצרוב אצלי בזיכרון כבר שנים. "זה גולואז צהוב" הוא אמר, "אף אחד כבר לא מעשן את הסיגריות האלה". דרכנו על הבדלים וחזרנו לשווארמה. בדרך הוא אמר "לא יעזור כלום. פרצופים אני זוכר. הרוב נמחק אצלי, אבל פרצופים אני זוכר". ישבתי לאכול את הפיתה ובני חזר לגלח את השיפוד ומדי פעם חייך לעברי. הבחור השני שאל אותי פעמיים "איך?" ופעמיים עניתי לו "טעים מאוד", למרות שהשווארמה הייתה ככה, רגילה כזאת.
2.באחד האלבומים המשפחתיים שלנו יש תמונה שלי יושב ליד המכתבה הירוקה שקיבלתי ליום הולדת עשר, ולידי יושב ילד נמוך ושחום עם עיניים בצבע דבש וחולצה לבנה שגדולה עליו בכמה מידות. מולנו פתוחות גמרות ושנינו מסתכלים למצלמה מבוישים. אני זוכר את הרגע ההוא היטב וזוכר שלמדנו יחד למבחן גדול שהתקיים ביום שלמחרת.
הר"מים בישיבה שלי היו ככה־ככה. התלמידים גם. ראש הישיבה, הרב רוט – שהיה מסתובב רוב הזמן במסדרונות בהליכה יהירה ומעשן סיגריות דקות בשרשרת – החליט יום אחד שהוא צריך לשים סוף להפקרות והכריז על מבחן גדול אצל הרב הרטמן שנחשב אז לאחד מגדולי הדור. "הבנאדם לומד 18 שעות ביממה ובכל זאת מוכן לבחון אתכם!".
הרב מלמל דברים בשקט ובני צעק תשובות מפולפלות בקול רם, ומדי פעם קיבל טפיחה על הגב מראש הישיבה שהתעלם כליל משאר התלמידים
כשסיפרתי להורים שלי, הם התרגשו יותר ממני. אבא שלי מיד שאל מי הבחור המצטיין של השיעור שלנו ואני עניתי "בני גורדון". הוא אמר "יופי! תזמין אותו אלינו לצהריים ותלמדו יחד, שיכין אותך כמו שצריך". זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבני גורדון בא אלינו הביתה. לא היינו חברים ובקושי מצאנו על מה לדבר. אכלנו צהריים בשקט ואחר כך התיישבנו ללמוד. למרות המראה המוזנח שלו היה בו משהו כריזמטי. שמועות הסתובבו בישיבה שבני גורדון הוא אלוף בכדורגל, אבל השמועות האלה אף פעם לא אומתו.
בני היה עילוי של ממש. יהלום נוצץ בישיבה הבינונית שלנו. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו משוכנעים שהוא יהיה רב גדול. גם אני הייתי משוכנע בזה, עד הפעם הראשונה שהסתכלתי לו באמת לתוך העיניים וראיתי את השד של הטירוף מבזיק בהן, ככה בשקט בלי שמישהו ישים לב. הרגשתי שבני יודע שאני יודע אבל אף פעם לא דיברנו על זה.
הקירות בבית של הרב הרטמן היו מכוסים ספרים מהרצפה עד התקרה, ובאזורים החשופים אפשר היה לראות טיח אפור ומדכא. על השולחן הרעוע במרכז החדר היו מונחות ערמות של גמרות ישנות וכוס תה. ראש הישיבה שלנו התיישב ממש ליד הרב הרטמן והושיב לידו גם את בני גורדון. הרב הרטמן שתק דקות ארוכות ולא הסתכל עלינו אפילו פעם אחת. בינתיים התמקמנו בשקט ורק אחרי שהשתררה דממה, הרב התחיל למלמל שאלות שבקושי הצלחנו לשמוע. בני גורדון, שישב ממש לידו, ירה תשובות בביטחון עוד לפני שהרב סיים לשאול וככה עברה שעה שלמה. הרב מלמל דברים בשקט ובני צעק תשובות מפולפלות בקול רם, ומדי פעם קיבל טפיחה על הגב מראש הישיבה שלנו שהתעלם כליל מקיומם של שאר התלמידים.
זו הייתה שעה שנחקקה אצלי בזיכרון, בעיקר כי מעולם לא הרגשתי לפני כן עוצמות כאלה של קנאה בבני גורדון, שרק אתמול אכל את האוכל של אמא שלי. אף פעם לא חיבבתי במיוחד את ראש הישיבה ואת הריח של הסיגריות שלו, אבל באותו יום פשוט רציתי להיות העילוי הזה. רציתי להיות זה שמקבל את הטפיחות האלה על הגב ומסתכל לגדול־הדור בעיניים מטווח אפס.
למחרת, ראש הישיבה נכנס לחדר־שיעורים שלנו לסכם את החוויה. הוא אמר שהרב הרטמן התפעל מאיתנו והתרשם מאוד מהידע שלנו בלימוד. כולנו ידענו שהוא משקר. "וסיפור קטן לסיום", הוא אמר והתהלך בחדר שיעורים מצד לצד, "כל לילה אני מתפלל ערבית בכותל, כבר יותר מעשר שנים. וכל לילה אני רואה שם יהודי, בן גילי פחות או יותר, עומד במקום קבוע עם הפנים צמודות לקיר ובוכה כמו ילד. ממש בדמעות שליש. בוכה ומתפלל, בוכה ומתפלל. והיהודי הזה הוא אבא של בני גורדון שלנו! אתם מבינים מה זה דמעות של אבא?" בני הסמיק מבושה וחייך.
3.זיהיתי אותו מרחוק, על אף שהוא הבנאדם האחרון שהייתי מצפה לפגוש בשכונה שלנו אחרי שחרית בשבת בבוקר. לרגע חשבתי שאני הוזה, אבל החיוך שלו נשאר אותו דבר ולא השאיר אצלי מקום לספק. חוץ מהחיוך, הכול שוב היה שונה. הוא התקדם לעברי לבוש חליפה שחורה ארוכה, לראשו כיפה לבנה ענקית שממנה נשפכו פאות עבות ומבולגנות והוא נתן יד לילד קטן ובלונדיני שהסתכל עליו כל כמה צעדים. "זה לא הילד שלי", הוא מיהר להסביר כשנעצרנו להתחבק בסמטה, "אני צריך עוד הרבה תפילות עד שיהיה לי אחד כזה, בינתיים אני לוקח את האחיינים לטיולים, לתפילות, קצת מתחזק. אבל עכשיו הכול בעיכובים, הכול בעיכובים…"
לא ידעתי ממש מה לומר. רק שאלתי לשלומו ובמקום לענות את התשובות הרגילות, בני גורדון אמר, "כבר חודש אני מחכה שייסתמו לי החורים של העגילים באוזן, השם ירחם עליי. אז בינתיים אני מסתיר אותם עם הפאות. ככה. אתה רואה?" אני הנהנתי ובני המשיך, "אחר כך אחפש לי איזה שידוך טוב. בחורה שעברה כמוני, אתה מבין? אחת שעשתה מספיק בלגן כדי לקחת מישהו שאיבד הכול". בני צחק במרירות והמשיך בשצף "הכאבים של הגוף זה כלום אחי. כלום. הכאב האמיתי הוא הכאב של הנפש. את הקעקועים שרפתי עם מגהץ בלי למצמץ. לשם שמיים! אתה מבין מה זה?!" במשך כל הנאום שלו שתקתי.
היה מוזר וגם קצת צורם לעמוד ליד בית הכנסת עם מישהו שנראה כמו חסיד ברסלב ובכל זאת מעשן בשבת. למרות זאת נשארתי איתו באמצע הסמטה והמשכנו לשתוק
ואז גם הוא עצר, נשם עמוק והוציא מהכיס חפיסת סיגריות. "זה גולואז צהוב. אף אחד כבר לא מעשן את הסיגריה הזו", הוא אמר ואני הייתי בטוח שהוא צוחק או עושה איזה קטע, אבל אז הוא שלף מצת והדליק סיגריה. זה היה מוזר וגם קצת צורם לעמוד ליד בית הכנסת עם מישהו שנראה כמו חסיד ברסלב ובכל זאת מעשן בשבת. למרות זאת נשארתי איתו באמצע הסמטה והמשכנו לשתוק. אחרי שלוש שאכטות בני גורדון עצם עיניים והתחיל לבכות ולשיר "אגדלך א־לוהי כל נשמה / ואודה לך ברוב פחד ואימה / בעומדי תוך / קהלך צור / לרומם / לך אכרע ואכוף ראש וקומה".
אנשים בודדים עברו בסמטה ותקעו בנו מבטים. הצטרפתי לשיר איתו. והוא מעשן ובוכה ושר, מעשן ובוכה ושר. האחיין הבלונדיני שלו התיישב על המדרכה והטיס אבנים קטנות לכיוון הקיר.
4. הסתכלתי טוב לתוך העיניים המוצפות דמעות של אבא של בני גורדון וראיתי איך הוא לא מצליח לשאת את המעמד. היו שם עלבון, הלם, צער עמוק וייאוש ששימשו בערבוביה. הסתכלתי מסביבי על רחבי בית העלמין וחיפשתי מישהו מוכר בין האנשים הבודדים שבאו לחלוק לבני גורדון כבוד אחרון, לא מצאתי.
כשהורידו אותו לבור היו כמה שממש מיהרו לכסות באדמה את הגוף המת שלו עטוף בתכריכים. מישהו עם אוזניית בלוטות' הושיט לי מעדר ואמר שזו מצווה אבל לא העזתי. אפילו להסתכל לכיוון לא הייתי מסוגל. יצאתי מבית העלמין כשבדיוק התחיל לרדת גשם ונכנסתי לקיוסק על הכביש המוליך לבית הקברות. ביקשתי מהמוכר בקבוק קולה וסיגריות גולואז צהוב. המוכר פתח את המקרר, שלף ממנו בקבוק ואמר עם הגב אליי "גולואז צהוב אין, אף אחד כבר לא מעשן את הסיגריה הזו, אחי".
