ברשימה הקודמת דיברנו על ההבדל שבין אריסטו לאפלטון בעניין חופש הבחירה. לפי אפלטון, האדם הוא יצור רציונלי והתבונה היא המובילה את החלטותיו. כל מעשה לא טוב נובע משגיאה בידיעה או בהבנה. אריסטו, לעומת זאת, רואה באדם מאבק בין "כוח התבונה" ל"כוח הרצון", שהוא הכוח הפרימיטיבי יותר באדם. שלילת חופש הבחירה מגיעה אפוא משני כיוונים: לפי אפלטון, כיוון שהאדם מובל על ידי התבונה הוא בעצם איננו חופשי, ולפי אריסטו ניתן להבין שמעשי האדם הם תוצאה של מאבק כוחות בתוכו.
אכן, חופש ואמת הם לכאורה מושגים העומדים בסתירה זה לזה. אם האדם פועל באופן רציונלי ומונחה על פי האמת, לכאורה הוא מאבד את החופש, שכן כל פעולותיו נגזרות ממה שהאמת מחייבת. וכאן נשאלת השאלה, האם עדיין תהיה לאדם בחירה חופשית? טענתי היא שכן. ברשימה הקודמת הצגתי עמדה ולפיה, כפי שחשב אריסטו, האדם אכן מצוי במאבק תמידי. גם כשהוא יודע את האמת הוא עומד בפני בחירה האם ללכת אחר "כוח הרצון" או אחר התבונה. בחירה זו איננה דטרמיניסטית, וכשהאדם עומד בפני החלטה הוא צריך ויכול לבחור באחת משתי הדרכים. קאנט טען טענה דומה, והתיאוריה שפיתח הייתה שהמוסר הוא תולדה של התבונה, ומי שהגיע לדרגה שהוא הולך אחר שכלו, בהכרח יתנהג באופן מוסרי.
על פרשת דרכים
הפעם מבקש אני לטעון טענה נוספת, והיא שגם אם נניח שהאדם פועל באופן רציונלי, על פי התבונה, עדיין יש לו בחירה חופשית. אכן, במקרים רבים כשישנן שתי אפשרויות אנו משתמשים בטיעונים רציונליים, מדעיים או פילוסופיים כדי להכריע ביניהן. אולם לא בכל המקרים נוכל להגיע לידי הכרעה. ישנן דילמות שאי אפשר לפתור בעזרת טיעונים רציונליים. מצב זה מכונה אינדיפרנטיות. מה יעשה האדם במצב זה? טענתי היא שישנם מקרים רבים כאלה, וגם חשובים מאוד, ובמצב זה נכנסת לפעולה החלטתו של "כוח הרצון". במקרה שאין הכרעה רציונלית, האדם מחליט באופן אי־רציונלי.
פירוש הדבר, שכאשר עומדת בפנינו הכרעה שהטיעונים הרציונליים בה שקולים לשני הצדדים, או כשאין כלל טיעונים פילוסופיים רלוונטיים שיעזרו בהכרעה, הרי שהאדם יכול להכריע הכרעה שרירותית כביכול. נניח שאבקש מכם לבחור מספר בין 1 ל־9. אין אף טיעון רציונלי שינחה אתכם באיזה מספר לבחור. זהו לכאורה מצב שיש בו בחירה חופשית.
כאן יגיע כמובן הטיעון השני כנגד הבחירה החופשית. פסיכולוגים יאמרו שכל בחירה ומעשה שהאדם יעשה נובעים בסופו של דבר מההיסטוריה שלו. ייתכן למשל שחוויות ילדות יצרו אצלכם נטייה למספרים מסוימים. אולם אני חושב שאפשר להתגבר על טיעון זה כך: נניח שהייתי יודע את כל הנתונים שלכם, ונניח שהייתי מביא את כל זה בחשבון ומעמיד אתכם בפני מצב שבו לא תהיה הטיה כלפי אף אחת מהאפשרויות. אם כן, במצב זה שוב ישנה בחירה. זו נשמעת אולי כמו דוגמה חסרת משמעות, אבל אני רוצה לטעון שזו נקודת מוצא לקיומו של חופש הבחירה, במצבים שאין בהם הכרעה רציונלית. ולדעתי זה המצב בדילמות רבות וחשובות שהאדם עומד בפניהן, בהן גם דילמות מוסריות, בניגוד לטענת קאנט שהמוסר הוא תולדה של התבונה.
כעת מבקש אני לחזק את הטענה לקיומו של חופש בחירה מכיוון נוסף. אפשרות הבחירה נוצרת לדעתי מתוך קיומה של התופעה האנושית המיוחדת מאוד, והיא התודעה העצמית. לשם כך, הבה נעשה תרגיל מחשבתי נוסף: דמיינו מדען עם מחשב אידיאלי שיודע את כל הנתונים עלי, ומכוחם הוא אמור לנבא איזו יד ארים מחר בשעה שבע, ימין או שמאל. כעת אנקוט בתחבולת נגד: אני אפעיל תוכנת מחשב משלי שתחקה באופן מדויק את תחזיותיו של אותו מדען והמחשב שלו, ואפעל בדיוק ההפך. מצד שלישי, המדען מודע לכל מה שאני עושה; זה חלק מהמשחק. כעת נשאלת השאלה: האם הוא עדיין יוכל לנבא מה תהיה בחירתי? אני חושב שלא.
הניסוי התיאורטי הזה מזכיר לי בדיחה יפה על שני יהודים ברכבת. אחד שואל את השני: לאן אתה נוסע? לפינסק, עונה לו השני. אומר לו הראשון: רמאי, אני יודע שאתה אומר לי שאתה נוסע לפינסק כדי שאחשוב שאתה נוסע למינסק, אבל הרי אתה באמת נוסע לפינסק, אז למה אתה מרמה ואומר שאתה נוסע לפינסק?
אם נחזור לניסוי, נראה לי שהמעגל האינסופי שנוצר בו מצביע על אפשרות הבחירה החופשית. יש הטוענים שבניסוי שהצעתי יש כשל לוגי. תשפטו אתם. אולם עדיין אוכל לנסח את טענתי באופן אחר, כללי יותר: יש לאדם אפשרות להגיע למצב של חוסר דטרמיניסטיות במעשיו, דהיינו שאי אפשר לחזות אותם, זאת בגלל התודעה העצמית שיש לו. במילים אחרות, אם קיים דטרמיניזם, אזי המודעות האנושית לקיומו היא הסותרת ומשחררת את האדם ממנו. זהו פרדוקס הנובע מהפלא של התודעה העצמית.
כמו בבריאת העולם
נראה לי שהסתכלות דומה על הכוח שבמודעות העצמית, בלבוש פסיכולוגי, מהווה את התזה המרכזית של פרויד. פרויד טען שהמודעות העצמית של האדם היא המשחררת אותו מהכפייתיות לעשות מעשה מסוים או להתנהג באופן מסוים. כשהאדם מעביר מהתת־מודע למודע גורמים מההיסטוריה שלו, בעיקר מהילדות, המעצבים את התנהגותו, אזי יכול הוא להשתחרר מהם. עיקרון זה עומד במרכז שיטת הטיפול שלו. הדטרמיניזם יכול לפעול בחושך, בתת־מודע, אך ברגע שאני מודע לו הוא מתבטל. טענה זו, הן בניסוח הפסיכולוגי של פרויד והן בניסוח הפילוסופי־אונטולוגי, מגינה על קיומה של הבחירה החופשית.
אם עומדת בפני האדם דילמה – העובדה שהוא חושב ומודע לה, יכולה לשנות את החלטתו. לא מפני שתהליך המחשבה הביא בפניו נתונים נוספים, אלא משום עצם המחשבה על כך. הבסיס לכל זאת הוא התודעה העצמית. אם האדם נגע בטעות באש, הוא יזיז את ידו מיד. אולם המודעות העצמית מאפשרת לו לשים את היד שוב באש אף שתישרף. מדוע? לא בגלל דחף בלתי נשלט להיות הרואי, אלא מפני שהמודעות העצמית משחררת את האדם מהדטרמיניזם.
נראה לי שבפרשנות זו של הבחירה החופשית אפשר לראות את התממשות "צלם א־לוהים" שבאדם. גם לקב"ה יש כוח בחירה כזה, שאיננו נובע מהתבונה, כפי שבא לידי ביטוי ברצון הא־לוהי לברוא את העולם. בריאת העולם היא פעולה שבאופן אבסולוטי איננה נובעת מהתבונה. הבריאה איננה כפופה לטבע, שלא היה קיים, וגם לא לאילוץ אלוהי כלשהו. עוד על הבחירה החופשית ועל גישתו המינימליסטית של ר' חסדאי קרשקש, ברשימה הבאה בע"ה.
