ביום שישי שעבר ישב ראש הממשלה נתניהו במלון קולקשיונר בפריז עם אנשי עסקים צרפתים. נתניהו אמד את השווי הכספי של אורחיו ב־150 מיליארד אירו, עניין שלא נבדק לאשורו עד לרגע זה, והוא מוטל בספק. לנתניהו היה אינטרס להפוך את בני שיחו לעשירים כקורח, כדי להוכיח שהמשקיעים הגדולים לא בורחים מישראל בגלל הרפורמה המשפטית שלו אלא להפך, נוהרים אליה.
במהלך הפגישה שיתף נתניהו את אנשי העסקים בחזון הגדול שלו, להקים מנהרות תת־קרקעיות מהירות ביהודה ושומרון, שיפתרו את בעיות הפקקים הקשות וגם ייצרו רצף טריטוריאלי לישראלים ולפלסטינים, גם אם רק למראית עין. נתניהו הזכיר את המיליארדר אילון מאסק והחברה לכריית מנהרות שהקים, בורינג, שעובדת מסביב לעולם.
במילים אחרות: אם הפלסטינים מתלוננים שאין להם רצף טריטוריאלי בין בית־לחם לחברון, מנהרה מתחת לאדמה תפתור את הבעיה ותמנע את הפקקים הידועים במחסומים. באותה מידה מנהרות כאלה, שייחפרו במהירות שיא, ישרתו את הרצף בין ההתנחלויות ובין ישראל ויפתרו את בעיות הביטחון של המתנחלים.
נתניהו איש חכם והוא יודע שהרפורמה המשפטית כבר גרמה נזק כלכלי, בעיקר בגלל החשש הכבד לעתידה של הדמוקרטיה אצל מאות אלפי אנשים
היו כמה משקיעים שהתעניינו בפרויקט המנהרות. אחרים התלוננו על הבירוקרטיה הישראלית, אבל זה לא מה שחשוב. עוד חזון למועד ולהערות הטופוגרפיות של זמביש. המשימה הנוכחית של נתניהו ואנשיו היא להוכיח שהכלכלה הישראלית והכסף המקומי שווים הרבה, ושההון לא בורח מהארץ. הניסיונות לדכא השקעות בארץ לא יחזיק מעמד, סבור ראש הממשלה, כי כולם יבינו שמדובר בספין מגמתי.
נתניהו משוכנע שהוא לא טועה בהערכותיו הכלכליות, ושכך יקרה גם הפעם. למקורביו הוא מספר כי כאשר היה שר אוצר והתל"ג עמד על 17 אלף דולר לנפש, כולם ראו שחורות למשק הישראלי, אבל הוא התעקש שהמשק ימריא ואפילו הציע לאנשים להשקיע כסף במקומות חניה בתל־אביב. התגובות היו מסויגות, אבל בינתיים התל"ג שילש את עצמו והוא עומד היום על 54 אלף דולר לנפש בשנה. מי שהשקיע בתל־אביב עשה הון.
ובכל זאת, נתניהו איש חכם והוא יודע שהרפורמה המשפטית כבר גרמה נזק כלכלי, בעיקר ברמת האווירה והחשש הכבד לעתידה של הדמוקרטיה אצל מאות אלפי אנשים במדינה ומחוצה לה. לצורך ההתגוננות נכנס ראש הממשלה לתהליך של הכחשה והדחקה. מי שהיה בסביבת הביקור שלו בפריז חש זאת היטב. נתניהו טוען כי האנשים לא מכירים את הרפורמה המשפטית, שלדבריו נועדה רק להחזיר את האיזון בין שלוש הרשויות. אם יֵדעו, ישנו את דעתם.
נתניהו יודע שזה לא נכון. כל מי שנכח השבוע בדיוני ועדת החוקה בכנסת ראה את האיזון המדומה הזה. מדובר בחוקי שליטה מוחלטת של הפוליטיקאים על מינוי השופטים, ושל הכנסת על החלטות בתי המשפט. נתניהו זורק בינתיים הכול לפתחם של שר המשפטים יריב לוין ויו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, כאילו ידו איננה במעל. השניים הללו אכן מושכים אליהם את כל האש, ועושה רושם שרוטמן נהנה מאוד מאור הזרקורים. זו גם הסיטואציה הכי נוחה לנתניהו. הוא מוביל את הרפורמה, אבל גם מתחבא מאחוריה. נתניהו מתאים לה והיא מתאימה לו.
ביום רביעי תכנן רוטמן להביא להצבעה את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירות שופטים, ואת החוק שבגדול ימנע מבית המשפט העליון לשנות חוקי יסוד. האופוזיציה הצליחה לדחות את ההצבעה ליום ראשון הקרוב, אבל שני החוקים יעברו בתחילת השבוע בוועדת החוקה ובכנסת. כל אחד מבין את הדחיפות ואת האינטרס. הקואליציה בראשות נתניהו רוצה לבחור את השופטים שידונו בבוא היום בתיקי ראש הממשלה, שבשלב כזה או אחר עשויים להגיע לערעור בפני בית המשפט העליון.
החוק השני, איסור ביטול חוקי היסוד, נועד לשרת את אריה דרעי, שנשאר מחוץ לממשלה אחרי שבג"ץ פסל אותו מלשמש שר, למרות חוק יסוד שהכשיר אותו. דרעי היה ונשאר אחד הסיפורים המדהימים של הפוליטיקה הישראלית. הוא הכריז על מהפכה ספרדית, עבר תהליך סיזיפי ארוך כמו הגלות, לפעמים מושחת, עד שנהיה לאיש הכי משפיע בממשלה. עכשיו הוא בחוץ אבל עושה הכול כדי לחזור פנימה, כולל שינויי חוק פרסונליים מכל הבא ליד.
דרעי לא רצה להיות בכל הסיפור הזה. הוא הגיע לטופ, ופתאום בא סיפור העלמות המס וזורק אותו בחזרה לשנות התשעים המאוחרות. הוא היה שמח לראות את כל הרפורמה המשפטית הזו עוברת בלעדיו. אבל זה לא קורה, והמאבק שלו משתלב היטב בקרבות של נתניהו, יריב לוין ורוטמן נגד מערכת המשפט. נתניהו יכול להיות רק מרוצה. השרים של ש"ס מגויסים בכל הכוח למערכה, משמיצים את שופטי בית המשפט העליון בלי הרף, מכנים אותם בורים ורשעים, וטוענים שמאחוריהם עומדים 400 אלף בוחרי ש"ס.
התוצאה הכוללת היא מלחמה ברחובות. מאות אלפים שמתנגדים לרפורמה הזו לא נחים. בשבוע הבא הם יחריפו את המאבק ומתכוונים להתחיל להשבית את המשק. ההפגנות לבדן לא יעזרו. הבעיה היא שמול המפגינים עומד מכלול מגובש של אידיאולוגיות ואינטרסים לאומיים ואישיים, כמו שלא היה כאן מעולם. אחדות המטרה והנחישות ברגע זה הם של הימין השולט. דיברנו כבר על נתניהו ודרעי, אבל החרדים רוצים את הרפורמה בשביל חוק הגיוס, ציפור נפשם, והציונות הדתית רוצה הרכבים נוחים יותר בבית המשפט העליון לטובת ההתנחלויות.
המתנגדים לרפורמה יודעים שהם לא יוכלו מול הרוב שיש לה בכנסת, ושרק חלקים ממנה יובאו להצבעה בשבוע הבא. הם יודעים שאי אפשר לשנות שום דבר בהידברות, שלא תקרה ולא תועיל, גם אם נשיא המדינה יעמוד בראש עשרות אלפי המפגינים ברחוב קפלן. הדרך שנותרה היא לבקש סיוע מבחוץ. לחץ בינלאומי של מנהיגי העולם, לחץ כלכלי, פגיעה בדירוג האשראי, איום מתמיד בהוצאת כספים מן הארץ, הכנות להגירה. אולי זה מה שיוציא את נתניהו מתהליך ההדחקה וההכחשה שאליו נכנס.
אולי כל זה לא נראה ולא נשמע טוב, אבל מבחינתם של רבים זו הדרך היחידה להציל עכשיו את המדינה מפני דמוקרטיה אוטוריטרית מסוכנת והרת אסון, שתחריב את כל מה שבנינו כאן במשך 75 שנה.
