ראש עיריית חדרה צבי גנדלמן הואשם בעבירות של מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה ושיבוש מהלכי משפט. אצל ראשי הערים הללו הסיפור תמיד אותו סיפור, מפוהק ולעוס. ראש העיר פיתח יחסים קרובים קרובים עם קבלן ויזם נדל"ן, שב־מ־ק־ר־ה שימש גם כחבר מועצת עיר וכסגן ראש העיר עם כוח פוליטי. מיודענו ראש העיר הוא גם יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, ומכאן כבר אין צורך בקורס תסריטאות כדי לדמיין כיצד החתול והשמנת מסתדרים עם החור והעכבר. על פי כתב האישום, ראש העיר אישר תוכניות בנייה למקורבו מבלי לדווח על ניגוד עניינים, ועוד.
זוכרים את בג"ץ ראשי הערים מלפני כעשור? השופטים קבעו אז שהסעיף בחוק המסמיך את מועצת הרשות המקומית להעביר ראש רשות מכהונתו אם הוגש נגדו כתב אישום חמור, איננו היתר אלא חובה. "ההיגיינה הציבורית" מחייבת את המועצה להשתמש בסמכותה להשעות את ראש העיר כשהוא מואשם בעבירות שחיתות חמורות. פסק הדין שניתן אז היה מעין הרחבה של הלכת דרעי־פנחסי לראשי הערים.
מה קורה כאשר ראש הרשות נבחר בשנית לאחר שהוגש נגדו כתב אישום? הסוגיה הזו איננה פשוטה. צריך לאזן פה בין ערך שמירת טוהר המידות של נבחרי הציבור, ובין הזכות של הציבור למנות פרנס גם אם קופה של שרצים תלויה על צווארו, ובעברית של ימינו – הזכות לבחור ולהיבחר.
הכנסת החליטה אז להרים את הכפפה, וכחודשיים לאחר פרסום פסק הדין חוקקה את "חוק הרשויות המקומיות (השעיית ראש רשות מקומית בשל הגשת כתב אישום)", במטרה להציע הסדר מאוזן לטיפול בנבחרי ציבור שסרחו. החוק קבע טריבונל חדש בשם "הוועדה לבחינת השעיה", המורכב משופט מחוזי בדימוס, משפטן הכשיר לשמש שופט מחוזי, וראש רשות מקומית לשעבר. נקבע כי הוועדה הזו תתכנס כל אימת שיוגש כתב אישום נגד ראש רשות מקומית. היא תבחן את חומרת העבירות, מספרן, הזיקה בינן ובין תפקידו של ראש הרשות, פרק הזמן שחלף ממועד ביצוע העבירות ועוד. הוועדה תוכל להשעות את ראש הרשות לפרק זמן של עד שנה, ולהאריך את ההשעיה לבקשת היועמ"ש.
זה בדיוק מה שקרה עם גנדלמן. הוועדה התכנסה והחליטה להשעות אותו לחצי שנה בלבד. התקופה חלפה, היועמ"שית ביקשה להאריך את ההשעיה, ואולם הוועדה הגיעה למסקנה שההשעיה מיצתה את עצמה וסירבה להמשיך בה. אזרחים מודאגים עתרו לבג"ץ נגד הוועדה, והשופטים פוגלמן, מינץ וּוילנר קיבלו את העתירה, ביטלו את החלטת הוועדה והאריכו את ההשעיה של גנדלמן. בלהטוט פרשני וירטואוזי קבע פוגלמן שהחוק לא חידש שום דבר מהותי, אלא רק עיגן בחקיקה את הלכת ראשי הערים של בג"ץ.
קצרה היריעה מלנתח את המהלך המתוחכם של פוגלמן, רק נעיר שפסק הדין הזה רוקן את החוק מתוכן: הכנסת העניקה את שיקול הדעת בנוגע להשעיה, לוועדה סטטוטורית הכוללת שופט בדימוס, משפטן ונבחר ציבור. פוגלמן נטל מהוועדה את הכוח שקיבלה מהכנסת, והחזיר אותו לשופטים. דה־פקטו הוא קיבל החלטה במקום הוועדה, תוך שלילת שיקול הדעת שלה.
פוגלמן לא הצהיר על הלכה שיפוטית, אבל מה שהוא עשה היה פסיקת הלכה שיפוטית באמתלה של פרשנות לחוק. וזו בדיוק הבעיה: להלכה שיפוטית יש מקום במקרה של חוק המנוסח בחוסר בהירות או בכפל משמעות. אין לה מקום כאשר הכנסת מחליטה להיכנס לנושא, לדון בו ולנסח חוק מפורש ובהיר. למי ששואלים מדוע נדרשת רפורמה משפטית, פוגלמן סיפק את התשובה.
