בואו נניח, רק לרגע, שגם לוין וגם המוחים נגד תכניתו הם אנשים טובי-לב וחכמים (וכן – לא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתם נמצאים, בשלב זה ודאי הפסקתם לקרוא). גם תחת הנחה נאיבית זו, יתכן שאנחנו נמצאים במשחק סכום-אפס; התנגשות בין תפיסות עולם שאת סופה קשה לחזות. ובכל זאת, בואו נדמיין לרגע שקיים פתרון קסם שיהיה מקובל על לוין ועל מתנגדיו. כיצד פשרה שכזו עשויה להיראות?
הפשרה תיאלץ לקבל את העיקרון לפיו יש קושי רב להתעלם מעמדה הרווחת בעם, גם אם היא פוגענית – ולו רק מכורח המציאות. עם זאת, היא תיאלץ להכיל מנגנון שיפחית משמעותית את ההסתברות שהחלטות עם פוטנציאל לפגיעה בזכויות אדם תתקבלנה על בסיס על רוב ארעי, בורות, או שיחתרו באופן שאינו משתמע לשתי פנים תחת יסודות השיטה הדמוקרטית. פשרה תצטרך גם להתחשב בטענה שמנגנון בחירת השופטים הנוכחי, המבוסס על כוח וטו הדדי של הממשלה והשופטים, עלול לייצר הומוגניות מופרזת. בו בעת, הפשרה תצטרך להציע מנגנון שמונע מהמשטר להשתלט על הרשות השופטת באמצעות מינויים מטעם, ובכך להעביר בקלות חוקים שיתרמו לקידום שחיתות והנצחת השלטון.
אילוצים אלה, כפי שבאים לידי ביטוי בקונטקסט הישראלי, מייצרים משוואה מורכבת. אנשי המשפט והפוליטיקאים, למרות מומחיותם בנושא, הם לא היחידים שיכולים למצוא פתרונות למשוואה זו. האתוס של המשפט הוא חיפוש אחר הצדק; האתוס הפוליטי הוא מאבק כוחות וקח-תן. אולי כדאי לבנות מנגנונים אפקטיביים ויציבים העונים על הדרישות לעיל יש צורך (גם) בחשיבה טכנית והסתברותית שמאפיינת את עולם המדע (ובפרט מדעי החברה – חקר קבלת החלטות, כלכלה, וכמובן, מדעי המדינה).
הנה דוגמה למנגנון אחד מתוך מרחב פתרונות אפשרי: מדי שנה, ייבחרו באופן אקראי כמה אלפי אנשים מפנקס הבוחרים. אזרחים אלו יהוו "אספת עם" ויידרשו לקחת חלק יותר פעיל במשחק הדמוקרטי – מעין jury duty. אספה שכזו יכולה למלא פונקציות חשובות רבות (למשל, לאשר חוקי יסוד), אבל בהקשר הנוכחי היא יכולה לשמש כמנגנון לפתרון קונפליקט בין רשויות. אם קיים רוב להתגברות על פסילת חוק (בהנחה שבית המשפט לא היה תמים דעים בשיפוטו) השאלה תעבור לבית זה. האספה תלמד את הסוגיה, ואם תתמוך בהחלטת הכנסת, ההתגברות תחול. בהקשר של בחירת השופטים – יועמדו בפני האספה אנשים רבי הישגים כמועמדים לתפקיד נציגי ציבור בוועדה. האסיפה תבחר את הנציגים במנגנון המבטא את יחסיות ההצבעה, והם יצטרפו לוועדה בה יש נציגות שווה לנציגי השופטים והממשלה ויהוו לשון מאזניים.
פתרון שכזה שומר בצורה מלאה על כוחו של הרוב. מעבר של חוק בשני בתים (כנסת ואספת עם) ומדגם של אלפי אנשים ייצג היטב את עמדת האוכלוסייה. ללוין הוא יאפשר התגברות ברוב פשוט, לחיות הוא יבטיח שהרוב אינו מקרי (בניגוד לרוב מיוחס של 65 שגם הוא עשוי להיות שרירותי: למשל, תוצאה של גושים קואליציוניים, נפילה של מפלגות מתחת לאחוז ההצבעה). בנוסף, ההישענות על אסיפת עם על מנת לבחור נציגים בוועדה למינוי שופטים מגבילה את יכולת ההשפעה השיטתית גם של השופטים וגם של הממשלה.
מנגנון זה הוא רק אחד מני מנגנונים רבים אפשריים (ושילובים שלהם). למשל, נציגי הוועדה לבחירת שופטים יכולים להיבחר מדי שנה בהגרלה שתושפע מגודלה היחסי של האופוזיציה והקואליציה, ובכך למנוע השפעה שיטתית וקבועה של הממשלה או של מערכת המשפט. ניתן למנוע רוב מקרי באמצעות דרישה שהתגברות תוכל לעבור רק ב-4 קריאות, במרחק של לפחות חצי שנה בין קריאה לקריאה. וכן הלאה. כלומר, ייתכן שחשיבה טכנוקרטית יכולה לסייע בפתרון הסוגיות האידיאולוגיות.
כמובן, כל פתרון יצריך ויתורים מסוימים. כוח התגברות על פסיקת בג"ץ פותח פתח למהלכים אנטי-דמוקרטיים (אך יש לזכור שגם התגברות ב-80 ח"כים עשויה לאפשר זאת, וכי לא חסרים מקרים בהם בג"ץ אפשר פגיעה קשה בזכויות). הימין יאלץ לוותר על חלק מהכוח הפוליטי הרב שניתן לו והפיתוי לעצב את המשטר כאוות נפשו. עם זאת, על שני הצדדים להבין כי ניצחון מוחץ עשוי להתברר כניצחון פירוס. אם תוכנית לוין תעבור כפי שהיא, חלק משמעותי מהעם יחוש ניכור הולך וגובר ועשוי להתנתק בהדרגה מהמדינה, ובכך ייפגע כוחה הכלכלי, הטכנולוגי, הצבאי, ומעמדה הבינלאומי. אם היא פשוט תרד מסדר היום, ציבור רחב בישראל יחוש שהאליטה הצליחה לשלול ממנו את היכולת שלו להשפיע על גורלו. קשה לראות כיצד ניצחון כזה יהיה יציב ומועיל בטווח הארוך.
לכן, ללא קשר לעמדתכם הפוליטית, יכול להיות שיש טעם לנסות ולדמיין שכולנו אנשים טובים וחכמים – ולפעול מתוך הנחה זו בחיפוש אחר פתרון (וניצחון) טכני.
הכותב הוא פסיכולוג חברתי וחבר סגל בכיר בבית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב החוקר תהליכי שיפוט וניבוי
