הפוליטיקאי החשוב ביותר בישראל כעת הוא ח"כ שמחה רוטמן. הרפורמה המשפטית אומנם הושקה בידי שר המשפטים יריב לוין, אבל בכנסת דוהרת מהפכת רוטמן. הנוסח שנידון באריכות בוועדת החוקה הוא של היו"ר הנמרץ. לוין, שנדרש לחוות דעת של היועמ"שית כדי לקדם חקיקה ממשלתית, השאיר את הנוסח שלו על הנייר, כפשוטו. אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, ביום שני תובא הפרוסה הראשונה של החלק הראשון ברפורמה המשפטית, בנוסח רוטמן, להצבעה בוועדת החוקה. מיד אחר כך, אולי אף באותו יום, גם לקריאה ראשונה בכנסת.
רוטמן ולוין, צמד שנראה מתואם לחלוטין וגם מקפיד להפגין זאת, הגישו נוסחים שונים. זה של רוטמן נחשב חריף יותר, אבל תלוי איך מסתכלים: רוטמן, שניסח את הצעתו בעצמו, מרחיק לכת מלוין בנוגע לפסקת ההתגברות ולפסילת חוקים בידי בג"ץ, אבל יחסו לעילת הסבירות מתון מהצעת לוין שנוסחה בעזרת פורום קהלת. גם בסוגיית בחירת השופטים יש הבדלי ניואנסים בין השניים, אבל הסיפור הוא לא הניסוח אלא הרוח. לפחות שני גורמים שניסו לעסוק במאמצי הפשרה התרשמו שרוטמן מחשק את לוין. שר המשפטים היה נכון אולי לרכך את הצעותיו, אבל הוא מנוע כדי שלא יאוגף בידי יו"ר ועדת החוקה. בכיר אחר שניסה להביא את הצדדים לשולחן התרשם שזו רק טקטיקה: השוטר הטוב והשוטר הרע. או בניסוחו: "השוטר הרע והשוטר הרע יותר".
רוטמן רהוט ובקי וחכם, אולי מדי. הוא ידען ודקדקן, תמיד מוכן עם תשובה או פרט, מה שלעיתים הופך את דיוני ועדת החוקה למופע יחיד כמעט: רוטמן מול שאר העולם. יש פער בין רצונו בהידברות, שמובע בשיחות פרטיות, ובין התנהלותו הסוערת בוועדה. אבל גם לנראות יש משמעות. הדיונים ארוכים ומעניינים, אך הציבור נחשף לרגעי השיא של העימות, לסילוק נציגי האופוזיציה ולהתנצחויות הקשות עם הייעוץ המשפטי.
אנשי ההגות והתיאוריה מציגים בדרך כלל קו עקרוני ונטול פשרות, והפוליטיקאים עורכים את ההתאמות וההגמשות לעולם המעשה. במקרה של רוטמן זה הפוך: בכירי ההוגים, גם מימין, קוראים להידברות או להגמשות. ד"ר אביעד בקשי, למשל, אמר השבוע בכנס השילוח שאם בית המשפט יידרש לרוב מיוחד כדי לפסול חוקים, אפשר להמתין עם פסקת ההתגברות. אבל רוטמן מתעקש ללכת על הכול. אולי כי הוא מחזיק בשני הכובעים: גם האיש הפוליטי שמקדם את הרפורמה בכנסת, וגם אחד מהוגיה ומנסחיה הרהוטים. ספר אחד שלו פורסם עוד לפני שהפך לפוליטיקאי, והשני רואה אור בימים אלו. מדריך למהפכה.
באופן נדיר, אולי הנוקשות העקרונית היא צורך פוליטי: מי שדחו את הצעות יעקב נאמן, דניאל פרידמן ואיילת שקד לתיקון המערכת, לא היו שוקלים להתיישב לשולחן אלמלא הטיפול בהלם שמעניקים להם לוין ורוטמן. נכון, חלקים לא מבוטלים בשמאל ובמערכת המשפט עדיין דוחים כל דיון על פשרה, אבל אחרים, חשובים ולא מעטים, מוכנים לדבר.
בגזרה הזאת החדשות לא טובות: מנגנון ההידברות האחרון קרס. הפרסום הפומבי של מתווה הנשיא היה בעצם הודאה בכישלונו. הרצוג, שהקפיד על מו"מ חשאי עם כל הנוגעים בדבר, העלה הצעה פומבית אחרי שקיבל תשובה שלילית בחדרי חדרים. יריב לוין הבהיר פומבית את מה שאמר לנשיא באופן פרטי: אין לו בעיה עם הידברות, אבל החקיקה לא תעוכב אפילו בדקה. הרצוג התחנן לשבועיים של המתנה, מעין פשרה מול התנאי המקדים שהציבו, בנפרד, נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות וראש האופוזיציה יאיר לפיד: שהכניסה לחדר הדיונים תתרחש רק במקביל להקפאה של החקיקה בכנסת.
חלון ההידברות הראשון הוחמץ. רוטמן מתעקש שהוא נכון להידברות, אבל באופן פורמליסטי דווקאי מבקש לתחום אותה לוועדה שבראשותו. חברי האופוזיציה טוענים שהשינויים שהוא מוכן לדון בהם קוסמטיים. הוא טוען, מנגד, שלרובם אין בעיה עם פרטי הרפורמה – כמעט כל אחד מהרכיבים שהציע הרי נתמך בעבר בידי ח"כים שנמצאים כעת בצד השני של המתרס. ליברמן, פורר, כהנא, אלקין וסער תמכו בהזדמנויות שונות בחלק מרכיבי הרפורמה המשפטית. לשיטתו ההתנגדות היא פרסונלית, בגלל חוק דרעי ומשפט נתניהו, ולכן גם הפשרה כנראה בלתי אפשרית.
באופוזיציה מדברים על הצטברות הדברים, על מניעיהם ועל מחירם החברתי, אבל גם אם טענת רוטמן נכונה, המשמעות עגומה מאוד. רוטמן קיבל הזדמנות נדירה. זה יכול להיות תפקיד חייו. פשרה שתוביל לרפורמה מאוזנת בהסכמה רחבה תהפוך אותו לאחד המנסחים החשובים של החוקה הישראלית. אלא שהמסלול שהימין דוהר בו כעת יוביל לניצחון פוליטי צר ומר, ואולי גם קצר, אם כנסת עתידית בהרכב אחר תבטל על חודו של רוב קואליציוני את הרפורמה שאושרה כך. על אף הזחיחות הדמוגרפית, הגלגל כבר הוכיח כמה מהר הוא יודע להתהפך.
ויש גם תרחיש מבהיל יותר: משבר חוקתי בטווח הנראה לעין. רגע ההתנגשות שבו בג"ץ והכנסת אינם מכירים זה בסמכותו של זה קרוב מאי פעם. האחריות מוטלת כמובן לא רק על המחוקק אלא על כל מי שמחזיק בכוח; כלומר, גם בג"ץ והיועמ"שית. אבל השאלה מי צודק תהיה פחות חשובה כשפקידי הממשלה ואפילו גופי הביטחון יצטרכו להחליט למי הם מצייתים.
לוועדת החקירה שתקום אם חלילה תכה בישראל רעידת אדמה קשה תהיה רשימה ארוכה של אשמים במחדלים. אין צורך ברעש בטורקיה כדי לדעת עד כמה האזור מועד לפורענות, ובכל זאת, תרבות שלטונית קצרת רואי, העדפת הדחוף על פני החשוב וגם חילופי השלטון התכופים השאירו את ישראל לא ערוכה. אי אפשר להפיל את התיק רק על מי שקיבל את התזכורת במשמרת שלו, אולם אפשר לצפות שאחרי אזעקת אמת כל הגורמים יתעוררו ויטפלו בנושא לפחות באותה נחישות של הקואליציה בקידום הרפורמה המשפטית.
הצרה היא שלא ברור אם מישהו בכלל עומד על המשמרת. "על כיסאו לא ישב זר", צייץ בנו של אריה דרעי כשהתקבלה החלטת שופטי העליון להורות על פיטוריו, ומתברר שהמשמעות מילולית: ממלא מקום שר הפנים, השר מיכאל מלכיאלי, לא דרך במשרד ולו פעם אחת מאז מונה לתפקיד. הוא מתמקד במשרד לשירותי הדת, ונמנע באופן הפגנתי מכניסה לטריטוריה של היו"ר המפוטר, שמנסה בכל הכוח לחזור ומסרב למנות מחליף של קבע.
דרעי, לפי מקורות פוליטיים בש"ס ואנשי מקצוע במשרד הפנים, מנהל כעת שני משרדי ממשלה מרחוק. מילא ביזיון בית המשפט, אבל מה עם הציבור? פקידים במשרד הפנים מדווחים על בלגן, על חוסר תקשורת עם לשכת השר, על מענה שניתן לנושאים דחופים בלבד.
למשרד הפנים יש תפקיד מפתח בהיערכות לרעידת אדמה. בטווח הארוך, מנהל התכנון אחראי על תמ"א 38 ויכול לקדם תוכניות דומות ויעילות יותר המותאמות לאזורי הסיכון בפריפריה. לא פחות חשוב מכך – מנהל שירותי החירום במשרד אמור לתכלל אירוע אמת, ולטפל בקשר מול הרשויות המקומיות.
דרעי מוכשר, אבל שליטה מרחוק אינה פתרון. אפשר רק לדמיין ששר נמרץ כמותו היה מסתער על המשרד בדרישה למענה מהיר, להסטת תקציבים ולתוכניות מעמיקות. הוא עצמו הודה השבוע שישראל בבעיה: "כמי שמכיר את העניין מקרוב, אני אומר שמדינת ישראל לא ערוכה למקרים כאלה, לא עשתה די ולא טיפלה מספיק באזורים המועדים לסכנה. זו קריאת אזהרה עבורנו". אלא שקריאת האזהרה לא מספיקה כנראה כדי להבין שלא משנה כמה בלתי צודקת בעיניו החלטת בג"ץ שהרחיקה אותו משם, דרוש כעת שר פנים במשרה מלאה, ולא רוח רפאים המרחפת מעל המשרד. במדינת ישראל יש כעת שני שרים במשרד הרווחה, שניים במשרד הביטחון, שניים במשרד החינוך ועכשיו גם שניים במשרד המשפטים. דווקא במשרד הפנים אין אפילו שר אחד של קבע.
