בספר הוראות ההפעלה לדיקטטורים אין פסקה כיצד מנצחים בסיבוב שני. דיקטטורים תמיד מנצחים בסיבוב ראשון – ובגדול. הם לא רוצים ולא יכולים להרשות לעצמם ניואנסים כמו ניצחון בשברי אחוזים או סיבוב שני.
וזו גם הטעות הבסיסית של מנהיגי האופוזיציה בטורקיה. האמונה התמימה שבכלל יהיה סיבוב שני. גם התקשורת הבינלאומית נפלה בפח ודיווחה בהתלהבות על האפשרות שארדואן לא יעבור את סף 50 האחוזים הדרושים כדי לנצח בסיבוב הראשון. כאילו מדובר בבחירות דמוקרטיות לגיטימיות ואמיתיות, כאילו לא שורר בטורקיה משטר חירום, כאילו שמאז ניסיון ההפיכה לא נעצרו ונשלחו לכלא עשרות אלפי אזרחים, כאילו לא פוטרו אלפי שופטים ומורים מתפקידם, כאילו לא יושבים בכלא 300 עיתונאים, כאילו מנהיג המפלגה הכורדית לא נמצא במאסר, כאילו ארדואן פעל עד היום לפי כללי המשחק הדמוקרטי.
בקיצור, האבסורד השתלט על המציאות וכנראה גם על מוחם של ראשי האופוזיציה בטורקיה, שתכננו לאחד כוחות בסיבוב השני ולהפיל את ארדואן בבחירות דמוקרטיות ולגיטימיות. וזה מכמיר לב. כי בשורה התחתונה, אי אפשר שלא להתפעל מהישגי האופוזיציה. במיוחד מהישגו המדהים של מוהרם אינג'ה, האיש שעד לפני חודשיים היה מורה אלמוני לפיזיקה והצליח לגרוף 30 אחוז מכלל קולות המצביעים בטורקיה. תחשבו על זה. האיש הזה, שאיש לא שמע עליו קודם גרם ל-15 מיליון אנשים לתת לו את קולם. מה שאומר, שיש בטורקיה פוטנציאל של ממש לשינוי. אבל לא אינג'ה וגם כנראה לא מראל אקשנר קורצו כנראה מהחומר הנכון כדי להביא אותו. ולמרות שכל אחד מהם הוא דמות מרשימה, הם אינם מהקליבר הדרוש להתמודד עם ארדואן.

מוהרם אינצ'ה, הודה היום (ב') בצהריים כי הפסיד בבחירות וכי הוא "מקבל את התוצאות". זאת למרות שלדבריו "הבחירות לא היו הוגנות". המורה לפיזיקה, שמהיום הוא גם מנהיג האופוזיציה, הזהיר כי טורקיה נכנסת למצב מסוכן של "משטר של איש אחד". אבל בשום שלב בדבריו הוא לא באמת ערער על מנהיגותו של ארדואן אלא רק קרא לו להיות "הנשיא של כולם".
אבל האמת היא, שאין טעם להלין על אינג'ה או על שום אזרח טורקי. אם ימים ספורים לפני הבחירות החליט נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, להעניק מתנת בחירות יקרת ערך לארדואן והורה להעביר לטורקיה את מטוסי החמקן F35. זאת על אף התנגדות גורפת מצד סנטורים דמוקרטים ורפובליקנים כאחד, החוששים מהקרבה ההולכת וגדלה בין פוטין לארדואן.
אם יש דבר אחד המשותף למערב ולאזרחי טורקיה, הרי זו החרדה מאי יציבות פנימית וחיצונית. חרדה שמדינת ענק כמו טורקיה, השוכנת על קו התפר בין מזרח למערב, תכנס לסחרור פנימי עמוק שיסכן לא רק את שכנותיה אלא את הסדר העולמי כולו. וזו אולי גם הסיבה שלמרות הכול אישר טראמפ את העברת מטוסי החמקן לטורקיה. יכול להיות שכמו בפסגה בסינגפור, טראמפ חושב שיצליח לטפל בארדואן כמו שטיפל בקים. או לפחות חושב שהצליח לטפל.

לאן הולכת טורקיה מעכשיו? התשובה פשוטה עד כאב. ארדואן הגשים את חלומו ויכול להתחיל לממש את סמכויות־העל הנשיאותיות שניתנו לו במשאל העם שנערך בשנה שעברה. מדובר בסמכויות שלא ניתנו לשום מנהיג לפניו בטורקיה המודרנית, והוא צפוי לנצל אותן עד תום. במסגרתן, יתבטל תפקיד ראש הממשלה וכל תחומי האחריות שלו יועברו לארדואן, שמעתה ינהיג את הממשלה, הצבא והמשטרה גם יחד. הוא יוכל גם למנות שופטים, ולמשול באמצעות צווים נשיאותיים. את זה הוא כבר ממילא עושה בשנתיים האחרונות בזכות מצב החירום שהנהיג במדינה מאז ניסיון ההפיכה הכושל בקיץ 2016.
מעתה, ארדואן מיישר קו עם הסגנון השלטוני הנהוג במרכז אסיה. משהו בין הז'אנר המתון יותר כמו באזרבייג'ן לבין הקיצוני יותר כמו באוזבקיסטן וטורקמניסטן. זהו ראשיתו של עידן חדש. לא רק עבור טורקיה אלא גם עבור שכנותיה. וכעת, צריך להמתין ולראות מה יקרה. האם העם בטורקיה אכן יקבל על עצמו את עולו של ארדואן? האם יסכין עם השחיתות השלטונית, הסחרור הכלכלי והמצב שבו בכל יום מאבדת הלירה הטורקית מערכה? האם טורקיה הולכת כעת לחורף ארוך? או שמתי שהוא העם הטורקי יזדקף על רגליו האחוריות וניצחונו של ארדואן בבחירות יתגלה כניצחון פירוס.