לא תצליחו לשכנע אותי שהבלאגן ברחובות, ההיסטריה הכללית והכלכלית, הגנרלים שקוראים לא להתגייס למילואים, התקשורת שמשרתת בסגנון צפון קוריאני את הפאניקה, בוגי יעלון באופן כללי והטירוף שאחז בשיח הישראלי בחודשיים האחרונים – באמת קשור לוועדה לבחירת שופטים ולפסקת ההתגברות.
הרי כולנו יודעים שלו הקרב היה באמת על רפורמה משפטית כזאת הוא אחרת, הוא היה מתנהל בצורה הרבה יותר רגועה. הרי לטענת המוחים רוב העם מתנגד נחרצות לרפורמה הזאת, כך שגם אם היא תעבור, בעוד 4 שנים לכל היותר תיבחר כאן ממשלה אחרת שתבטל אותה, וכולנו יודעים שמעט מאוד ממשלות מסיימות קדנציה. עם כל הכבוד, לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים זה מהלך קצת יותר הפיך מהוצאת קברים מגוש קטיף או חלוקת רובים ל"שוטרים" פלסטינים. הרפורמה המשפטית שמציע יריב לוין ממש לא קשורה להיסטריה שאחזה פה בתקשורת, בגנרלים בדימוס ובאליטות למיניהן. מה שאחז בהם זו ההבנה שבימין – זה שהם נהגו להקניט ודי בצדק עם סיסמאות כמו "אתם בשלטון 40 שנה, תמשלו" – החליטו הפעם למשול.
יש רק בעיה אחת עם המחנה שצועק עכשיו בכל פינה שהוא חרד לגורל הדמוקרטיה, בעיה קטנה אך משמעותית. המחנה הזה סולד מדמוקרטיה. מתעב אותה, חושב שהיא השיטה הגרועה ביותר ויעשה הכל כדי לשמר את השיטה הלכאורה דמוקרטית שהיינו חיים בה. מחנה שמאמין בדמוקרטיה לא פוסל במשך שנתיים בחירה של מחצית עם ודן ברגעים אלה ממש בהוצאת הבחירה הזאת לנבצרות למרות שרק לפני חודשיים 64 מנדטים יצאו והצביעו בדרך ישירה או עקיפה עבור אותו מועמד. מחנה שמאמין בדמוקרטיה לא הופך אדם עם שישה מנדטים לראש ממשלה, מחנה שמאמין בדמוקרטיה לא הופך אדם שסלד ממנו במשך שנים לאתרוג רק כי גירש יהודים מגוש קטיף, מחנה שמאמין בדמוקרטיה מוצא מרוקאי שיתאים לבית המשפט העליון, מחנה שמאמין בדמוקרטיה מנסה להפיל ממשלה ולא להפיל מדינה.
אבל אפשר גם לפרגן, יש צדק רב בטענות של מחנה השמאל כי מדובר במאבק על הדמוקרטיה, רק שלו היינו חיים בעולם הגיוני המחנה שהיה מסתובב בהיסטריה מקץ הדמוקרטיה הוא המחנה שניצח בבחירות והביא 64 מנדטים. לא בטוח שהמחנה הזה מבין כרגע מה מוטל על הכף, וזה הרבה יותר מרפורמה כזאת או אחרת. הוא עומד כעת עם פתקי הבחירות שלו מול התותחים הכי כבדים שיכול המיעוט להוציא, הוא עומד מול אליטות שינגסו בכל אצבע שתנסה להזיז להן את הגבינה. אני בטוח שישנם כמה מצביעי ימין שתוהים בינם לבין עצמם אם זה שווה את זה, אם לא עדיף, בשל הטירוף שאחז במחנה בוגי יעלון, לעצור לרגע ולחשב מסלול מחדש.
אז תנו לי להזכיר לכם שמעולם לא שילם אדם פרוטקשן רק פעם אחת. אם מחנה הימין ימצמץ, המחנה השני יפקח עיניים ויבין שניצח. למצמוץ שכזה יהיו השלכות לא רק על הרפורמה המשפטית, מצמוץ כאן והימין יכול לשכוח משלטון בעשורים הקרובים. הוא אולי ינצח פה ושם בחירות, וגם בזה אני די בספק שכן אחוזי ההצבעה יצנחו פלאים מתוך ייאוש והבנה שלא ניתן לנצח כאן בחירות. אבל אם בקואליציה ימצמצו, באופוזיציה יבינו שהימין שרוי עדיין באותה תודעת עבד מסוכנת, ובכל פעם שיעלה לדיון משהו משמעותי באמת, כמו סיפוח, יהדותה של המדינה או אפילו יציאה למלחמה – ישלוף שוב המיעוט את הארנק שלו, השופטים שלו, ההייטק שלו והאקדמיה שלו ויכניע אותנו. הוא אפילו לא יצטרך ללכת עד הסוף בפעם הבאה, כי בהשלכה שוב לעולמות הפרוטקשן, בפעם הראשונה שוברים ידיים ורגליים, בפעם השניה מספיק רק להראות את האלה.
כולם מדברים על הצורך בפשרות, פשרות זה אחלה, והסכמות רחבות זה נפלא. אבל פשרה בנושא כזה יכולה להגיע רק כאשר צד אחד מבין שהוא הפסיד. כל עוד המיעוט ימשיך להגיע לדיון מתוך עמדת כוח, כל שיח על פשרה הוא לא אלא הודאה בכניעה. ומי שנכנע כל כך מהר, שלא יצפה שמישהו בעתיד יילחם עבורו. הימין צריך להבין שזה עכשיו או לעולם לא, זה אכן מאבק על עתידה של הדמוקרטיה: האם תהיה כאן אחת כזו, או שהמיעוט ימשיך לנצח בחירות בלי לנצח בחירות.
