מי יושב סביב שולחן בג"ץ? השאלה ודאי נשמעת לכם מעט סתומה. ובכן, הסכיתו ושמעו מעשה שהיה: הפורום החילוני, עמותת חדו"ש (לחופש דת ושוויון) ו־14 פעילים למען חופש דת עתרו לבג"ץ בדצמבר 2021 נגד ההנחיות המסורתיות האוסרות באופן מוחלט הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל, מכמה ימים קודם הפסח ובמהלך כל החג. עיון ברשימה מלמד כי 14 האזרחים העותרים אינם חיילים אלא אנשים בוגרים ששירותם הצבאי מאחוריהם. חיילים בשירות פעיל כלל אינם חלק מהעתירה.
לאחר דיון ראשון הוציא בג"ץ צו על תנאי נגד צה"ל, והורה למדינה לנמק מדוע לא תקוצר תקופת איסור הכנסת החמץ לבסיסי צה"ל, ומדוע לא תתאפשר החזקת חמץ באזורים מוגדרים בתוך הבסיסים אפילו במהלך החג. בעקבות החשש משינוי מוחלט של פני החג בצבא ופגיעה בדמותו של צה"ל כצבא העם, באפריל אשתקד ביקשו כמה ארגונים להצטרף לעתירה כ"ידידי בית המשפט" ולהשמיע את עמדתם. בין הארגונים יש כאלה המייצגים חיילים דתיים, כמו איגוד ישיבות ההסדר, איגוד הישיבות הגבוהות ואיגוד המדרשות המגייסות (המאגדת מדרשות דתיות לבנות שתלמידותיהן מתגייסות לצבא), וכאלה המייצגים חיילים חילונים (הלומדים במכינות). אלו ואלו מייצגים יחדיו בכל רגע נתון מאות ואלפי חיילים המשרתים בצבא. אף על פי כן, לפני כשבועיים החליט שופט בית המשפט העליון אלכס שטיין לדחות את בקשת ההצטרפות, בהחלטה קצרצרה ולקונית: "להצטרפות המבוקשת אין הצדקה לאור אמות המידה אשר נקבעו על ידי הנשיא א' ברק".
כתוצאה מכך נוצר מצב משונה במיוחד. ייתכן אמנם שהעותרים, המבקשים לאפשר הכנסת חמץ לבסיסי צה"ל בפסח, מבטאים את רצונם של חיילים מסוימים לעשות זאת, אך איש מהחיילים הללו לא הסמיך את העותרים לייצג אותו בפני בית המשפט. המבקשים להצטרף, לעומת זאת, הם נציגים אותנטיים של חיילים רבים מאוד המשרתים בצבא, אשר תוצאות העתירה נוגעות אליהם ממש.ובכל זאת, מי שישמיעו את קולם בפני השופטים באופן ישיר במהלך הדיון הצפוי להיערך בחודש מאי, וישבו "סביב השולחן" המטאפורי וגם הפיזי, הם העותרים חסרי הנגיעה האישית לנושא. נציגי החיילים עצמם, ראשי ישיבות, מכינות ומדרשות שתלמידיהם וחניכיהם משרתים בימים אלו ממש בצה"ל, ייאלצו להסתפק בפירור שהשליך להם השופט שטיין בהחלטה: "יחד עם כך, סבורני כי בבואנו להחליט בעתירה טוב נעשה אם נעיין בכתובים שהמבקשים הניחו לפנינו".
במהלך שנות השמונים פתח בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ את דלתותיו לרווחה בפני עותרים ציבוריים, וביטל את דרישת זכות העמידה כתנאי להגשת עתירה. בפתיחת הדלתות היה היגיון מסוים, משום שלא פעם מי שזכויותיו נפגעות איננו מחזיק בכלים המאפשרים לו להגן עליהן באמצעות עתירה לבית המשפט. חייל חילוני שמשרת כרגע בגדוד קרבי לא יוכל בדרך כלל לשכור עורך דין ולהגיש עתירה כדי שיאפשרו לו להחזיק בפסח חבילת ופלים בארונית. לכן, אם נניח לרגע שחייל זכאי לחופש מדת, אזי ללא פתיחת הדלת בפני עותרים ציבוריים הוא לא יוכל להגן על זכותו. ואולם, פתיחת הדלת יוצרת במקביל בעיה קשה מאוד. היא מביאה בפני בית המשפט סוגיות עקרוניות כדי שיכריע בהן, אך לא מביאה בפניו את קולם של כל הצדדים המעורבים. לעיתים, כמו במקרה הזה, נדמה אפילו שבג"ץ בוחר לאילו קולות להקשיב ומאילו קולות להתעלם.
האם אפשר להכריע בעתירה כזאת בלי לשמוע את קולם של רבבות חיילים דתיים ומסורתיים? צה"ל אומנם משיב לעתירה, אולם הוא אינו נציגם של החיילים הדתיים, ממש כפי שאינו מייצג את החיילים החילונים. הותרת העותר הציבורי כגורם חוץ־צבאי יחיד בבית המשפט מטה באופן בסיסי את ההכרעה לטובתו. אכן, במקום שיש נפגע ישיר מעתירה, נניח אדם שביתו עשוי להיהרס, עומדים שופטי בג"ץ בדרך כלל על צירופו לעתירה כמשיב, אולם ברוב המקרים הזירה הבג"צית נותרת בשליטת עותרים ציבוריים בעלי אינטרס, במקרה הזה פעילי ארגונים חילוניים קיצוניים המבקשים לשנות את דמות המרחב הציבורי באמצעים משפטיים. אם בית המשפט העליון אכן מעוניין לשפוט צדק, עליו לקיים את הדיון בעניין החמץ במעמד שני הצדדים המהותיים של הסוגיה, ולא להיתלות בדקדוקי פורמליסטיקה.
