בביטחון עצמי השמור אך ורק למי שנהנים ממנעמי הדמוקרטיה אף שהם מחללים אותה חדשות לבקרים, הצהיר השבוע איש השמאל הקיצוני ח"כ עופר כסיף מעל דוכן הנואמים בכנסת: "אחזור בכל הזדמנות שתהיה לי בקריאה למרי אזרחי נגד ממשלת הדיקטטורה הפשיסטית העבריינית שהופכת את המדינה הזו לדיקטטורה על מלא". כאשר יו"ר הישיבה ח"כ ניסים ואטורי ביקש ממנו לחזור בו מן הדברים, הוא סירב בתוקף, ומיד התגלע ביניהם ויכוח לוהט בשאלה אם תקנון הכנסת מאפשר התבטאויות כאלה. הוויכוח התפתח למהומה רבתי ולביטויי זעם מביכים מצד כסיף, עד שבסופו של דבר הוצא מן המליאה.
רבים מהזועמים על דברי ההמרדה של כסיף התנחמו בתגובתו הראויה והמהירה של ואטורי, שעשויה אולי לבשר כי ישראל ניצבת בראשיתו של תהליך ריפוי עמוד השדרה הלאומי, אשר נחבט, נחלש וכמעט קרס בשנים האחרונות תחת מכבש לשונם הבוטה של כסיף וחבריו בסיעות הערביות ובשמאל, שנהנו מחסינות פרלמנטרית ומערכי חופש הביטוי. החולשה הלאומית הזאת הגיעה לשיאה בימי ממשלת בנט־לפיד.
אירועי החורף הסוערים השכיחו מאיתנו את מעללי כסיף וחבריו בשנים האחרונות: עלילות הדם מעל דוכן הכנסת נגד חיילי צה"ל ה"רוצחים", או ניצול תפקיד היו"ר התורן בידי ח"כ אחמד טיבי, ללא הצדקה נראית לעין, כדי לסלק בראוותנות ובמבט שוטם חברי ימין מן המליאה, כשהמסר הסמוי ברור: אנחנו בעלי הבית האמיתיים וכדאי שתתרגלו. היו שהגדילו לעשות ביריקות על משלחות שביקרו בכנסת, והיו שפשוט החרימו דיונים ואירועים לאומיים. מחוץ לכותלי הכנסת ראינו כיצד הח"כים הערבים מסיתים אומות אחרות נגד ישראל, נועדים ברמאללה עם תומכי טרור כדי להשפיע על תוצאות הבחירות ועוד כהנה וכהנה פעולות חתרניות. לא היה גבול לחוצפה ולעזות המצח.
ואטורי סימן להם השבוע לעצור. תגובתו המרעננת לפרובוקציה של כסיף היא סימן מעודד להבשלת תהליכים בריאים בימין, שאולי הם תוצאת הגלות האופוזיציונית של הימין, שאפשרה לכסיפים למיניהם להרים ראש.
הגלות, כפי שמעידה ההיסטוריה היהודית, היא מקום עונשין במהותה, מקום של התפזרות, חורבן, התפוררות, היעלמות ונידחוּת גשמית ורעיונית. אך היא עשויה להתברר גם כמקום של התגלות רוחנית, התפתחות תהליכים תודעתיים ונפשיים, כר פורה להתבוננות מחודשת, להולדת חזון, רעיון ודרך, ליצירה ולהיערכות מחדש של הכוחות והמנגנונים הפנימיים, להתבססות דתית, תרבותית ולאומית. ואומנם, אחרי אלפיים שנה הולידו תנאי הגלות הנהגה אמיצה ונועזת שלקחה אחריות וקראה תיגר על העונש, החורבן והנידחוּת, ופרצה דרך חדשה לעם היהודי. היא הובילה מגמות ומהלכים חובקי עולם והגשימה חלומות של דורות נגד כל הסיכויים.
מהגלות הלאומית אפשר להקיש גם לגלוּת הפוליטית: נדמה שממשלת השינוי, לרבות הכַּסיפים והסיעות הערביות, מילאה שליחות היסטורית־חינוכית מבחינת מחנה הימין. תקופת הגלות שהממשלה ההיא כפתה על מחנה הימין באופוזיציה הייתה טראומטית ומשפילה במיוחד. אך היא לא הייתה אלא שיאה של גלות פוליטית־נפשית שנמשכה יותר מארבעים שנה, מאז המהפך המדומה של 77', שהיה אשליה של התפתחות לאומית היסטורית דרמטית, אך בפועל רק פתח עידן של לאומיות חלושה, הססנות, נחיתות מול האליטה המייסדת וצורך קמאי לרַצות אותה.
מתחת לפני השטח, בתקופת הגלות מבחירה, התפתחו תהליכים שמשמעותם הפוליטית מתבררת ועולה דרך הממשלה הנבחרת. כעת מתגלה מחדש הייעוד הרוחני הלאומי, מתגבש האומץ להאמין בצדקת הדרך, בחזון האבות המייסדים, התנ"כיים והמאוחרים יותר, ומתהווה הרצון להחיות מחדש את האתוס ההיסטורי שאנו חיים לאורו. אלה ימי תיקון שאנחנו משקמים בהם את המנגנונים הלאומיים, ואוזרים כוח ואומץ לקרוא תיגר על מי שמאיימים להמיט עלינו חורבן, מבית ומחוץ. ניסים ואטורי סייע לנו השבוע לדעת שאנחנו אכן מסוגלים להתייצב מולם בגו זקוף.
