צריך להודות בזה: סצנת ההיפ הופ הישראלי יצאה משליטה. הז'אנר המחתרתי לשעבר, הבועט לכאורה והאנטי־מיינסטרים בהגדרתו כמעט, הוא עכשיו הדבר שכולם מדברים עליו – המלך של גלגלצ. ייתכן שהרכבת תעזוב בקרוב את הרציף, אבל כולם עוד מנסים להיתלות עליה. קצב יציאת האלבומים החדשים מסחרר, טונה זמר השנה בגלגלצ, רביד פלוטניק סוגר מנורה, וגם זמרי הפופ המצליחים ביותר נותנים וורס פה ועולים על איזה ביט שם.
עם ההצלחה ניעורים גם כל ותיקי הסצנה משנתם ועומדים על הרגליים האחוריות כדי להזכיר מי היה פה לפני כולם והכין את הקרקע למטר המטאורים הזה. אלה שהיו שם לפני כולם כשעוד לא ידעו בארץ מה זה ראפ ומה ההבדל בינו לבין היפ הופ, אם בכלל, עושים את כל מה שביכולתם כדי לחזור אל לב התודעה המוזיקלית. הדג נחש, שלזכותם ייאמר שהיו פה לאורך כל הזמן מוציאים סינגלים חדשים; נימי נים משב"ק ס' עושה את הקאמבק שלו; סאבלימינל והצל מתאחדים להופעה חגיגית; פישי הגדול מעביר סדנאות חריזה ופלואו. ועם כל הוותיקים האלה גם איזי, שנמצא איפשהו בתווך בין דור המייסדים לבין הדור הנוכחי, הוציא אלבום חדש: "אייקון". כן, כבר בשם האלבום הוא מודיע: אני אייקון. אני סמל בתרבות הזאת ובאתי לקצור את הפירות אחרי שנים של עבודה.
נשמע שהוא יודע על מה הוא מדבר. איזי, או בשמו המלא ארז שרון, מרגיש שזו כבר לא תחילת הדרך, והוא לא מתכוון להזיע בעבודה הקשה כמו בשנים ההן, עכשיו הוא חושב, זה כבר בא בקלות. הרי הוא יודע את מקומו בהיפ הופ ישראלי, הוא מקצוען שיודע את העבודה, הוא יודע לכתוב ולחרוז, לשבת על הביט ולשדר שכל זה בא קליל אבל כשמסתכלים מקרוב רואים שלא כל הנוצץ זהב.
איזי פותח את האלבום עם שיר הצהרה על החזרה שלו לסצנה "חוזר למסלול". הוא סוגר את האלבום עם שיר שנותן במה לאמנים חדשים בסצנה, את האוזן שלי תפסו בעיקר רון חיון וליעד מאיר, ובאמצע הוא מביא שני דואטים עם שני שמות גדולים – גיא מזיג ונועה קירל.
השיר עם מזיג הוא פאנקי ומגניב ואיזי מראה בו את היכולת שלו לעבור בין ז'אנרים בקלות, להישמע בטוח בכולם ולהרגיש בבית.
עם כל הביטחון והרזומה הוא מנסה להראות שאין לו אבק על המדפים ולהוכיח שהוא גדול באמת, ומה יותר גדול ועדכני משיתוף פעולה עם נועה קירל. כמעט מיותר לציין ששיר של שני אלה ארוז יפה יפה, אבל מה הם מנסים להגיד יחד? ציטוט: "שם את הקש על הבום פקה פקה, ספור את הסטאש, בוא נסגור מעגל, זוז טיפש, כבר סיימנו ת'סאגה, לקח את הסיבוב ואז ברח עם השלל". הסוואג נמצא שם בערימות, שיתוף הפעולה לא יכול להיות נוצץ יותר, וכל מילה נאמרת במאה אחוז ביטחון, אבל מה נמצא שם מתחת לאייקוניות? את המסר או האמירה האותנטית קשה למצוא גם אחרי שמנקים את כל הפלואו, הסוואג, הקש והסטאש. אחרי כל הביטחון העצמי ואבק הכוכבים נשאר דואט כמעט תמוה.
אם מנסים להתעלם מכל האווירה היפה, הנכונה והמעט ריקה אפשר למצוא באלבום כמה שירים שכן מנסים להגיד משהו ולהביא איזה מסר לקהל, כמו "לא כדאי לדבר על מערכת" שמתעמת עם עניין יוקר המחיה וב"לא עובר לידי" שבו הוא מודה לקהל על הדרך שעבר איתו כאמן, וישנו גם "החלומות של מריאור" שחוזר אל אחד השירים הראשונים שלו וכותב המשך לסיפור שילדים גדלו עליו.
אבל בסוף, עם כל זה שהכול מתקתק כמו שעון – מרמת הביטים דרך החרוזים, משחקי המילים וההגשה הבוטחת – איזי לא מגיע לליגה של הגדולים בסצנת ההיפ הופ הישראלית הפורחת ונשאר זמר ואמן של תיכוניסטים וחיילים, של פסטיבל קוקה קולה ומסיבות עצמאות.
אגב, אם אתם רוצים לבחור שיר אחד מהאלבום, לכו על "צוחק אחרון" – מחווה אדירה למאיר אריאל. את השיר, שהוא חיקוי נהדר של אריאל, מבצע אלי פיניש, שכתב אותו יחד עם איזי. השיר הזה קצת ממחיש את הפער בין מורה הדרך של השירה הישראלית לבין הראפר הישראלי שמנסה ללכת בצעדי ענקים ולמצב את עצמו כאירוע היסטורי.
