כמה דקות אחרי הלידה, כשהתינוקת עוד סופגת מגע ראשון של עור בעור עם אמא, שאלה אותי המיילדת אם אני רוצה לחתוך בעצמי את חבל הטבור. אלו רגעים מבלבלים מאוד, רגעים שאחרי לידה, אבל יש בהם גם משהו אמיתי מאוד. חשוף מאוד. והתשובה שיצאה ממני בלי לחשוב הייתה: "אני לא רוצה לחתוך שום דבר; אני רוצה אותן כמה שיותר קשורות".
זה תפקיד מאוד מסורתי של האבא, לחתוך. גם בברית המילה מציעים לאבא לחתוך. ובאופן כללי, התפקיד המסורתי שלו הוא לנתק את הילד מהחיבור ההדוק עם האם. כמו אבא פיל בשיר של מרדכי זעירא, שכאשר הוא בא הביתה פילפילון נבהל מאוד ומיד מתחיל להתרחק מאמא. ואבא פיל בסדר עם זה, עד כמה שידוע לנו. אולי הוא אפילו שמח. כמו שאברהם שמח ועושה משתה כשיצחק נגמל מחלב אמו, גם אם לא ברור שגם שרה חגגה באותו רגע. זה תפקידו של האבא: לגמול, לנתק, לחתוך.
שמעתי פעם בהרצאה של המשורר זלי גורביץ' את סיפורה של המילה העברית הראשונה. כידוע, אליעזר בן-יהודה הכריח את אשתו דבורה לדבר עם בנם איתמר רק בלשון הקודש. אך מכיוון שעברית לא הייתה שפת האם שלה (או של כל אחד אחר מזה אלפיים שנה), עברו שנה ושנתיים ושלוש ואיתמר לא דיבר כלל. יום אחד יצא אליעזר לנסיעה לעיר אחרת, ובדרך נשבר משהו בכרכרה. הוא חזר לביתו, ומבעד לחלון שמע איך אשתו, בהיעדרו, שרה לאיתמר שיר ערש רוסי. אליעזר התמלא זעם והחל לצעוק על אשתו ולהאשים אותה בהריסה של כל מפעל חייו. אליעזר צועק וצועק, ואיתמר המפוחד עומד בצד רועד ושותק. ובשלב מסוים הוא מתקרב בצעדים מהוססים אל שני הוריו ומוציא מפיו את המילה העברית הראשונה: "אבא".
הרבה שנים לימדה אותנו התרבות אבהות גברית כזו, שרק רוצה שיניחו לה לשתות בירה עם חברים מול המסך או ללמוד גמרא בחדר
גורביץ' המשיך לדבר על ההיבט הטרגי של השפה העברית המתחדשת, שלפחות בתחילתה לא הייתה בדיוק "שפת אם", כזו העוברת בנדנודי העריסה ובמלמולים רכים שטרם השינה, אלא יותר סוג של "שפת אב", השפה שבה מדברים בבית המדרש ובמשרדים ממשלתיים. כמו הצרפתית או הלטינית במערב-אירופה של פעם. והוא מספר שהפעולה הבסיסית של הדיבור שלנו מבוססת על סיפור השתלטות, אלימה לפרקים, של שפת האב על שפת האם. אבל אני שאלתי את עצמי מה זה עשה למילה הספציפית הזו, שמגיעה בכלל מארמית. אבא.
אחת התנועות הכי מרגשות בעיניי בעולם המודרני היא זו של אבות שתובעים מחדש את האבהות שלהם. זה בא לידי ביטוי גם בסוגיות פוליטיות-משפטיות גדולות, כמו המאבק של אבות גרושים לקבל משמורת משותפת על הילדים שלהם, אבל בעיקר בשאלות קטנות כמו את מי מכניסים לקבוצת הוואטסאפ של הגן או באיזה חדר שירותים ציבורי מתקינים פינת החתלה. ויחד עם התביעה לתת מקום לאבהות מגיעה גם האפשרות לשנות אותה. להפוך אותה לכזו שחותרת לאחות מחדש את חבל הטבור.
מכל הדמויות ב"פיטר פן" מאז ומעולם הזדהיתי בעיקר עם מיסטר דארלינג, שבעומק ליבו הוא מבקש להשתולל עם ג'ון וּונדי כשמייקל רכוב על גבו, אך שוב ושוב הוא נאלץ להרצין מבט ולנזוף בהם בחומרה מפחד מה יאמרו המשרתים. ומי שלא קרא את "פיטר פאן" יכול להיזכר במיסטר בנקס במרי פופינס או בקפטן פון-טראפ בצלילי המוזיקה. קצת מפחיד לחשוף כמה אנחנו תלויים בילדים. עד כמה אנחנו לא יכולים בלעדיהם. קצת מפחיד ובעיקר מאוד לא גברי.
"בינינו הגברים אפשר לדבר בכנות", כתב לי בקיץ חבר ששמע שאני שוהה לבדי בארה"ב. "אולי אשתך והילדים מתגעגעים, אבל אתה בטוח חוגג שם", המשיך, וצירף סמיילי קורץ. לגמרי הבנתי אותו. הרבה שנים לימדה אותנו התרבות אבהות גברית כזו, שרק רוצה שיניחו לה לשתות בירה עם חברים מול המסך או ללמוד גמרא בחדר. אבל אנחנו כבר לא חייבים להיות שם. מותר שיהיו אבהות אחרת וגבריות אחרת, כזו שבה אני מוחל על התפקיד המסורתי של שילוח הקטנה מחדר השינה, ובמקום זה מזמין אותה בעצמי להתכרבל תחת השמיכה. ובאשר לחבל הטבור, מישהו בעולם הזה כבר ידאג לחתוך אותו. הוא לא יישאר שלם. אני מבטיח.
