בשישה בינואר 2020 הסתערו על בניין הקונגרס האמריקאי תומכיו של הנשיא טראמפ, במטרה לעכב את ספירת הקולות הרשמית ולבטל את תוצאות הבחירות בהן הפסיד. קשה שלא לראות ברטוריקה המלחמתית של הפגנות האליטה הכנה לאירוע מעין זה. קריאה להשתמטות מצה"ל, קריאה לשימוש בנשק וקריאה לפגוע כלכלית במדינת ישראל כאמצעי לחץ על הממשלה (מה שנקרא BDS ונחשב כאנטישמיות ועבירה פלילית במדינות רבות). "הקרב על המבצר", "עולים על הכנסת", "נלחמים על המדינה" צועקות סיסמאות המוחים המודפסות על רקע של היכל בית המשפט העליון עולה באש.
תומכי טראמפ חוו אירוע נדיר יחסית – הפסד של נשיא מכהן- אך בהחלט לא בלתי צפוי. תומכי האליטה בישראל לעומת זאת, שדווקא רגילים להפסיד בבחירות, עומדים בפני מחזה שלא נראה בישראל שנות דור: ממשלה שמתכוונת באמת ובתמים לשנות את מאזן הכוחות הפנימי במדינת ישראל ולבסס פה דמוקרטיה.
רגע, מה? עד היום לא הייתה בישראל דמוקרטיה? ובכן, לא ממש. לא לגמרי. מתקיימות פה אמנם בחירות חופשיות, אך לא נראה שלתוצאות הבחירות השפעה ממשית על קבלת ההחלטות במוקדי הכוח האמיתיים במדינה: צה"ל, ההסתדרות וכמובן הפרקליטות, בג"צ ונחילי היועמ"שים שלו במשרדי הממשלה. במובן מסוים צודקים המוחים מהאליטה כשהם מדברים על "הפיכה משטרית". יריב לוין ושמחה רוטמן מנסים לייסד כאן משטר חדש שתומכי בג"צ חוששים ממנו: דמוקרטיה. שלטון בו לכל האזרחים קול שווה.
זה מעט מבלבל כי מפגיני האליטה נושאים את שם הדמוקרטיה באופן דומה לבלבול שהם יצרו לפני 30 שנה כשקראו לברית שכרתו עם ארגון טרור רצחני בשם המטעה "שלום". גם אז וגם היום הם פעלו למען ההיפך הגמור.
אבל בואו נחזור אחורה כי המילה "דמוקרטיה" סובלת משימוש יתר שהפך אותה לחסרת משמעות. דמוקרטיה היא קודם כל ולפני הכל שלטון העם. רעיון שנראה לנו מובן מאליו אך הוא למעשה חדש, מהפכני ונועז. משך רוב שנות ההיסטוריה הייתה השיטה הזאת בלתי מתקבלת על הדעת. השלטון היה שייך לאלים, או לנציגיהם הארציים הנבחרים: המלך, המצביאים או כת אצילים קטנה. רק בעידן המודרני זכינו לפלא תפוצתה של הדמוקרטיה כחלק מההתעלות המוסרית של העולם, ה"פרוגרס", יחד עם ביטול העבדות, שחרור האשה ושיח הזכויות.
אבל אויבי הדמוקרטיה נשארו: הרודנות, האליטיזם והאוליגרכיה לא איבדו את כוח המשיכה הוותיק וההגיוני שלהם. "באילו תחומים ראוי שיהיו ריבונים המון האזרחים?" שואל אריסטו ב"פוליטיקה", "מי שאינם עשירים ואין להם שום מעלה בעלת ערך. אם ישתתפו בתפקידי השלטון החשובים ביותר, יש בכך סכנה מפני שאין בהם יושר ולא תבונה, ולכן הם יעשו בהכרח עוולות ושגיאות". האין זה בדיוק הטיעון של האליטה בישראל בבואה להסביר למה עיקר הכח השלטוני צריך להישמר בידי בג"צ ולא להינתן בידי "הפוליטיקאים"? (הם כמובן לא קוראים לזה "כח שלטוני" אלא "ביקורת שיפוטית", רק שבפועל מדובר באותו דבר, בתשובה לשאלה "מי מחליט").
צריך להודות שהאליטה הישראלית לא מתה על העם, ולא מאמינה באמת בסמכותו לקבל החלטות מכריעות. רבין ושרון, נציגי האליטה המפא"יניקית לא שאלו את העם. אוסלו וההתנתקות, צעדי המדיניות הגדולים ביותר בהיסטוריה הקצרה של ישראל, לא הוגשו לעם בבחירות אלא הונחתו על ציבור הבוחרים המופתע באמצע קדנציה. שרון אף הגדיל לעשות ויישם את מצע הבחירות של יריבו המובס! כשקמה מחאה ע"י אזרחים שסברו בטעות שהם חיים בדמוקרטיה, גייסה האליטה את כל מוקדי השליטה שלה: באקדמיה, בתקשורת, בכוחות הבטחון ובמע' המשפט, כדי לדכא את המיית העם. לעומת זאת, הצעד המנהלתי הצנוע שמציע ח"ב רוטמן, שלא כולל חימוש ארגון טרור ולא חפירת חללי צה"ל מקבריהם, הוצג לציבור במאות ראיונות, מאמרים ולא פחות משני ספרים(!). ספרו האחרון, "למה שהעם יבחר את השופטים" (הוצאת סלע מאיר) הוא הפניה הבהירה, המנומקת, המפורטת והמכבדת ביותר שפנה אי פעם פוליטיקאי ישראלי לאזרחי המדינה ביחס להצעת חוק. אם אי פעם הייתה תמיכתם של אזרחים בישראל בחוק כלשהו מבוססת על חשיבה, העמקה ושיקול דעת – ולא על מסעות פרסום צעקניים וריקים, הרי שזאת הפעם הזו.
ודווקא עליה, ואולי דווקא בשל כך, יצאה האליטה למלחמה. אם הפגנת האליטה תיהפך לגבעת קפיטול מקומית וחקיקת הרפורמה תתבטל או תתעכב, יהיה זה ניצחון הכוח על השכנוע, ניצחון המיעוט העשיר על הרוב הדומם, וניצחון האריסטוקרטיה על הדמוקרטיה.
