את נאומו של הרצוג צריך לקחת ברצינות, אבל לא על חשבון הדמוקרטיה

#  "לא יכולה שלא להעריך מאוד את הנשיא על הנאום", כתבה לי אמש ידידה ימנית, אחת שתומכת ברפורמה המשפטית בכל לבה ומייחלת לה כבר שנים. דבריו של הנשיא הרצוג בנאומו המיוחד אמש נגעו ללבם של רבים קודם כל בגלל הכנות הרבה שהייתה בהם. הרצוג לא עשה הצגה, לא תיאם את הנאום והתגובות עם הצדדים השונים במערכת הפוליטית, ולא שיחק משחקים.

כל מי שצפה בו ראה על הפודיום אדם מודאג מאוד, שחש שתפקידו הממלכתי מטיל עליו ברגע הקריטי הזה חובה קשה מאוד, לפעול להמשך לכידותה של החברה הישראלית. לכן, אסור להתייחס לאמירותיו של הרצוג בציניות ולבטל אותן כלאחר יד. חשוב מאוד להקשיב היטב לדבריו ולקחת אותם מאוד ברצינות. עם זאת, יחס רציני אין משמעותו הסכמה אוטומטית לכל מילה, וגם זאת יש לקחת בחשבון.

# ראוי לשבח את הנשיא על הכבוד שנתן בנאומו לתהליך הדמוקרטי, ואסור לאפשר לגורמים שמעוניינים בכך לנצל את יוזמת הנשיא כדי להחליש את התהליך הזה. מי שהאזין להרצוג יכול היה לשמוע שהוא איננו מתכוון בשום אופן להעביר את מוקד הדיונים ברפורמה מוועדת החוקה לבית הנשיא. מי שצריכים לקבל את ההכרעות על גורלנו הם נבחרי הציבור בבית המחוקקים. הניסיון החוזר של יו"ר 'יש עתיד', יאיר לפיד, להעביר את הדיון לזירה חלופית (בית הנשיא או כל אופציה אחרת) שבה הקואליציה הנבחרת איננה דומיננטית ממשיכה את מגמת הערעור על התהליך הדמוקרטי, שנגדו יוצאת הרפורמה. אין ועדה ציבורית יותר ציבורית מוועדת החוקה של הכנסת, ואין מקום מתאים יותר מבית הנבחרים על מנת לקיים בו את הדיון בסוגיות שנמצאות בלב הוויכוח הציבורי. לכן אסור גם לתת ליוזמה למסמס את תהליך החקיקה. חייב להיות ברור שהחקיקה תימשך, והדרך לכך עוברת, כנראה, לפחות בהעברת החלק הראשון של הרפורמה בקריאה ראשונה בכדי שיהיה ברור לכולם שמדובר במהלך אמיתי, לא בחלום רע שבעוד רגע הם יתעוררו ממנו.

# הרעיון של מתן תקציבים ותקנים למערכת כחלק מהתהליך הוא רעיון מצוין, בתנאי שלא מתאהבים בו יותר מדי. ראשי מערכת המשפט משוכנעים מזמן שהבעיה היחידה שלה היא מחסור בתקנים ובכוח אדם. חשוב להבהיר שזו לא הנקודה. לא מדובר ברפורמה מנהלית במערכת, אלא בניסיון אמיתי לייצר מחדש את שיווי המשקל בין הרשויות. שיפור ההתנהלות חשוב, אך זו איננה הרפורמה שלשמה נבחרה ממשלת נתניהו, וחשוב מאוד שהדבר יהיה ברור.

# הלב, כמו תמיד, נמצא בסוגיית בחירת השופטים, ובו נמצא הכשל שמלווה כמעט את כל ניסיונות הפשרה. כן, חשוב לאזן וחשובה ההסכמה הרחבה. אולם, כל מנגנוני האיזון המוצעים, כולל זה הכלול במתווה הנשיא, סובלים מכשל בסיסי. הם שוכחים שהימין והשמאל במדינה לא נמצאים באותה עמדה מול מערכת המשפט. כשהשמאל ואפילו המרכז בשלטון, הרשות המבצעת והשופטים לא מאזנים זה את זה, הם פשוט בקואליציה אחת. רק כשהימין בשלטון הוא נאלץ להתאזן עם המערכת.

לכן יש רק שתי אפשרויות להגיע לאיזון אמיתי בבית המשפט, הראשונה במודל קואליציוני והשנייה במודל הסכמי אמיתי. המודל הקואליציוני דומה לאמריקני. הוא נותן דומיננטיות גדולה מאוד לממשלה ובנוי על ההנחה שמכיוון שממשלות מתחלפות אז גם ההרכב האנושי בבית המשפט יתגוון ממילא. המודל השני מחייב תמיד הסכמה בין הקואליציה לאופוזיציה בבחירה, לא חשוב מי הקואליציה ומי האופוזיציה. שלא יקרה מצב כמו בוועדה האחרונה שבה ישב נציג האופוזיציה על תקן עציץ. איך לעשות זאת? ניתן לחשוב על רעיונות רבים אך זה חייב להיות העיקרון. בלי שינוי בנושא הזה לא יכולה להיות שום פשרה.