אחרי חודש וחצי של אובדן עשתונות בזירה הציבורית, נאומו של הרצוג עשוי לטרוף את הקלפים. נאום הרצוג עשוי להישכח בלהט האירועים וקצב החדשות הישראלי, אך עשוי בהחלט להפוך, אם יהיה רצון טוב של שני הצדדים, להתחלה של הידברות אמיתית, שתביא לרגע חוקתי מכונן.
הצעת הרצוג מקבלת את רוב הנחות היסוד עליה מתבססת רפורמת לוין-רוטמן. מי שהיה עד ממש לא מזמן נציגו האולטימטיבי של המרכז שמאל הישראלי מוכן להודות, אחרי דור שלם של הכחשה, שסמכויות בית המשפט חרגו מהרצוי, תומך בהקשחת פסילת חוקים, מסכים להתגברות ומכיר בבעייתיות של עילת הסבירות. בעניין בחירת השופטים הרצוג מסויג יותר, אך בניגוד לרושם אותו מנסים לקבע תומכיה הקנאים של מערכת המשפט, הוא מבין שמדובר בשיטה חריגה הדורשת שינוי. חשוב לא פחות, הרצוג מקפיד לציין במפורש שהסמכות לרפורמה כזאת היא של הכנסת וועדותיה, ולא של אף גוף חיצוני, כולל הוא עצמו (לתשומת לב הקורא יאיר לפיד).
השטן נמצא כמובן בפרטים הקטנים, שלא הופיעו מן הסתם בנאומו של הנשיא, כמו הרכבה המדויק של הוועדה לבחירת שופטים, הרוב השיפוטי לפסילת חוקים ומספר האצבעות הדרוש להתגברות, אך מהרגע שישנה הסכמה שהמצב דורש תיקון, אילו תחומים דורשים תיקון ושהתיקון הוא בלב סמכויות נבחרי הציבור – יש בסיס ממנו אפשר להתחיל לעבוד.
חשוב לזכור: שינויים קלים בהרבה שהציעו שרי משפטים קודמים סוכלו עוד בטרם הבשילו על ידי הגורמים המתנגדים במערכת הפוליטית, המערכת המשפטית והתקשורת. דווקא בשל כך, אין לזלזל בכך שעומד נשיא המדינה, עד לא מזמן מנהיג מחנה השמאל, ומציג הצעה לרפורמה שהייתה נחשבת כהישג היסטורי וחסר תקדים לימין לו הייתה עוברת לפני חצי שנה. הצעה שכזו לא הייתה מוגשת לולא הנחישות האדירה של נציגי הימין בקידום הרפורמה, ולולא הוכחת הרצינות של לוין ורוטמן בהליכי החקיקה. אם תושג פשרה על פי עיקרי תוכנית הנשיא, ואם פרטיה יהיו כאלה שהימין יוכל לשמוח בהם, שמותיהם של השניים יהיו חקוקים עליה באותיות של זהב.
הימין התומך ברפורמה לא זקוק להכשר נשיאותי כדי לתמוך ברפורמה, ולדעת כותב שורות אלו, בצדק. מצד שמאל, הגרעין הקשה של המחאה לא יהיה מוכן לקבל רפורמה, ולא משנה מה ההכשר שייתן לה הרצוג. להם יש בד"ץ מחזיקי הדת משלהם. אבל לא אלה ולא אלה הם קהל היעד של הפשרה. גורלה של הרפורמה, ושרידותה לטווח הארוך, לא יוכרע בקצה הימין או בפאתי שמאל, אלא במרכז הישראלי המבולבל. אותו מרכז ישראלי שמבין שרפורמה במערכת המשפט צריכה להיות, ואף תמך בה בתחילת הדרך, אך עבר, לאחר חודש וחצי של קמפיין אגרסיבי, לתפיסה סקפטית לגביה.
המרכז (הנוטה לימין) סביבו מאורגנת הפוליטיקה הישראלית, אותו הציר שבבחירות האחרונות נטה לכיוונו של נתניהו והביא להקמת הקואליציה הנוכחית, משווע להרגעת הרוחות, ולמבוגר אחראי שיעצור את הסחרור המטורף שאנו מצויים בו (שבמידה רבה, נמשך ברצף כבר ארבע שנים). אותו ציבור יתגמל את הצד שייענה בחיוב להצעה, ויעניש את הצד הסרבן. הסכמה של הימין למתווה וסרבנות משמאל עשויה להביא להישג טקטי של הצגת השמאל כסרבן כרוני לכל פיתרון, בעוד הסכמה הפוכה וסרבנות ימנית תיצור אפקט מראה שיקשה מאוד על המשך קידום הרפורמה ועל סיכויי שרידותה לטווח הארוך. אם יקרה הנס ותושג הסכמה משותפת – הדבר עשוי להביא להישג אסטרטגי של כינון חוקה אמיתית, שתקבע את כללי המשחק הישראלים לשנות דור, בהסכמה רחבה.
לימין יש סיבות טובות לסרב למתווה. קידום הרפורמה הוא תמצית ההליך הדמוקרטי, בו ממשלה נבחרת מקדמת, באמצעות הכנסת, חקיקה אידאולוגית שבשמה נבחרה. השהייתה, כפי שדורש הרצוג, עשויה להפוך למריחה, שעלולה להביא לפספוס הזדמנות היסטורית של הימין לאזן מחדש את הכוח בין רשויות השלטון, הזדמנות אליה הוא חיכה שנים, שמי יודע אם ומתי תחזור.
קושי נוסף מימין הוא השוליים הדקים של הפשרה האפשרית – מעטים הסעיפים אותם ניתן למתן ברפורמה מבלי לרוקן אותה מתוכן (וריקון מתוכן היא התמחות ידועה של שופטי ישראל). וספק אם יש במודל אותו מציע הנשיא לוועדה לבחירת שופטים כדי לשנות את המצב הקיים, בו השופטים הם שחקני וטו מובנים בתקופת ממשלות ימין. גם בשל כך, הסיכוי לפשרה שתהיה מקובלת על הצדדים אינו מזהיר.
גם ברמה ההצהרתית, עצם ההסכמה לעצירת ושינוי חקיקה שמקודמת בהליך פרלמנטרי דמוקרטי, בגלל מחאה פרועה אשר עברה את הגבולות הלגיטימיים ביותר ממובן אחד, מחאה אשר הובילה את הנשיא להתערבות חירום, עשוי בהחלט להיראות כמו כניעה ללחץ של הצד שלא מצליח לנצח בבחירות, אך מצליח לקדם את רצונותיו בצעקות, באיומים ואף בהתחלת מימושם, באמצעות תקשורת מגויסת וגישה למוקדי כוח לא נבחרים.
הכל נכון, ועדיין. עתיד מדינת ישראל לא יכול להיות משחק סכום אפס, ולציבור אסור להתייחס אליו כמו אוהדי כדורגל. בסוף היום, מדינת ישראל חייבת רפורמה, ועם ישראל חייב למצוא דרך להמשיך לחיות יחד, בכללי משחק מוסכמים. את הצדק נשאיר להיסטוריונים.
